אודות התערוכה | About the Exhibition


To Ride it Out

To Ride it Out

To Ride it Out

Out הוא מושג הלקוח מעולם הימאות. הוא מתייחס למצב של סופה המטלטלת את הספינה על פני הים הסוער, ופירושו לנקוט את כל הצעדים הנדרשים על מנת לצאת בשלום מהסערה. על הימאים להתאים את עצמם באופן מיטבי למצב הים המשתנה – להאט את מהירות השיוט, לשנות כיוון כשצריך ולשמור על יציבות כלי השיט עד חלוף הסערה. חוסר תגובה לנוכח התנאים החדשים שנוצרו עלול להסתיים באסון: הדרך היחידה לצלוח את המשבר היא לאפשר לו להתרחש ולנווט דרכו עד למצב של רגיעה.
 
הים תמיד היה כרוך בגוף העבודות של טליה ימיני. אביה היה רב חובל בצי הסוחר וילדותה עברה עליה בהפלגות רבות בחברתו. מצד אחד, הספינות הפכו עבורה למעין בית שני וזמני, ומצד שני, היעדרותו של אביה לתקופות זמן ארוכות גרמה למושג הבית להיתפס כסביבה לא יציבה, סביבה הנתונה לשינויים מתמידים ולמערכות יחסים משתנות. הרקע הביוגרפי של ימיני מצוי בבסיס יצירתה, ועבודותיה נעשות בהשראת אלמנטים ימיים – חבלים, ספינות, מפות ניווט ומכ"ם (מגלה כיוון ומרחק) ימי. עצמים ימיים אלו, והיחס המרחבי ביניהם, מבטאים עבור ימיני את החיפוש המתמשך שלה אחר מקום בעולם; האובייקטים השונים, הציורים והרישומים שלה עוסקים כולם בשאלות של תפיסת המרחב, אשר העסיקו אותה עוד מילדות.
 
ימיני רואה בים מטאפורה עמוקה לקיום האנושי: הסערות, הגלים והסכנות הבלתי צפויות, אך גם שיט על מים שקטים, תגליות חדשות או עגינה בחוף, משולים כולם לתחנות ולאירועים בחיי האדם. חוסר היכולת לצפות את הבאות, אירועים מקריים המתרחשים ללא התרעה והצורך להתמודד עם משברים, מתורגמים בתערוכות של ימיני למעין סביבות צפות, רעועות ובלתי יציבות. בשל כך, אופן הצבת העבודות בחלל הוא שיקול מכריע כבר בראשית תהליך היצירה שלה: התערוכה נבנית תמיד באופן שידרוש מהצופים לנווט בתוכה, לבחור להם מסלול ולקבל החלטות על דרך תנועתם במרחב – כמו היו משיטים את ספינתם בים.
 
במרכז עבודותיה הקודמות של ימיני עמדו מפות ניווט ימיות אשר יצאו מכלל שימוש. פעמים היא הניחה על גבי המפות משיכות מכחול שחורות ומטושטשות אשר הוסיפו מרקמים ותנועות לדימוי הקיים, ופעמים כיסתה חלקים נרחבים מהמפה בכתמים שחורים גדולים ואחידים אשר הדגישו את קו המתאר שבו נפגשו היבשה והים. בעבודות אלו יצרה ימיני מיפוי מחדש של תמונת העולם: פעולת הכיסוי של המפות ארגנה וסידרה מחדש את המרחב הימי, ובכך היא יצרה יבשות חדשות, שהיוו עבורה מעין חוף מבטחים ציורי.
בתערוכה הנוכחית חוזרת ימיני לצורת העבודה שאפיינה את תחילת דרכה כאמנית ­– עבודת מיצב פיסולית. כעת, הכתמים הכהים שצוירו על המפה הופכים לסביבה תלת־ממדית המורכבת מיבשות שחורות ומסיביות בגדלים משתנים. צבען השחור הקהוי כמו מאבן אותן: הן מקורקעות, מקובעות למקומן וכבדות מנשוא. המרקם הצפוף והאינטנסיבי שלהן מגלה את הסערה הממשמשת ובאה – בניגוד ליבשות המצוירות, היבשות הללו כבר אינן אזורים סדורים של יציבות. נהפוך הוא, החומריות הניכרת שלהן מטרידה את מנוחתנו. הן אוצרות בחובן את האפשרות לכאוס העתיד להתפרץ, את אי הנחת הנמצא בכל פינה, את הסערה שאחרי השקט.
אנו, כצופים, נדרשים To Ride it Out – להתאים את עצמנו ולנווט את דרכנו בין היבשות השחורות, בין המהמורות הכהות הללו, ובין המרווחים הקיימים ביניהם.
 
המיצב הפרוש בחלל הגלריה מערים עלינו קושי נוסף שכן הוא משבש את קנה המידה שלנו: במבט ראשון נדמה שאנו משוטטים בתוך מקבץ של שרטונים ימיים הסוגרים סביבנו. זהו קנה מידה אנושי ומובן ­– אנו חווים את האיים השחורים ביחס לגופינו שלנו, כמסה שחורה וסלעית המנתבת את דרכנו בחלל. אך אנו יכולים לחוות אותם גם אחרת: במובן מסוים, אנו יכולים לדמיין את עצמנו צופים באיים הללו ממרחק, כאילו היינו עומדים על סיפונה של ספינה המפליגה בים. כך, השרטונים הגדולים הופכים לקצותיהן של יבשות מרוחקות, לאיים הפזורים סביבנו, מוקטנים בשל המרחק. לשתי האפשרויות האלו מתווסף קנה מידה נוסף, המתקבל מהתבוננות על ספינות העץ הקטנות הפזורות סביב היבשות השחורות. ברגע שאנו מבחינים בספינות, מתהפכים יחסי הגודל: קנה המידה שלנו איננו אנושי עוד, והספינה שאמורה להאפיל עלינו בגודלה הופכת לדגם מוקטן, לאובייקט כמעט חסר ישע המונח לרגלינו. התמונה הנוצרת כעת לנגד עינינו היא מנקודת ראותו של המכ"ם; כמו היינו צופים בכל הנוף השחור הזה ממבט עילי וממרחק רב. קני המידה המשובשים מייצרים עבורנו נוף רעוע: הם מערערים את תחושת המקום שלנו, חותרים תחת תמונת החלל המתגבשת בתפיסתנו, ומכוננים סביבה חסרת יציבות, חסרת מנוח.
 
תפקידו של המכ"ם הוא קריטי להתנהלות במרחב – בעזרת הדימוי המתקבל על הצג, ניתן לזהות את תוואי הנוף ואת נוכחותם של כלי שיט אחרים באזור. כך, תמונת המכ"ם מסייעת לנו בניווט, בסלילת הדרך ובמניעת התנגשויות. התבוננות בתערוכה כפרישה של תמונת המכ"ם הופכת את חווית השיטוט בגלריה לחוויה של בחירה מודעת ומושכלת: כל מעבר שנבחר ללכת בו ישנה את נקודת ההתבוננות שלנו על נוף התערוכה. כל זווית שבה נבחר לעמוד, כל צעד נוסף שירחיק או יקרב אותנו, ישנו את תפיסת המרחב שלנו בתוך החלל הנתון. משחקי הגדלים ואופן ההצבה של העבודות מייצרים עבורנו סביבה הנחווית כהומוגנית, ברורה ומסודרת מצד אחד, אך מצד שני – מבוזרת ומפורקת לחלוטין. ממש כמו הים עצמו: אחיד ומוכר למראית העין, אך הוא למעשה בלתי יציב, בלתי צפוי, בלתי נגמר.
 
מתוך התמודדות עקבית עם הניסיון למציאת איזון בתוך סערת החיים והים, הגורם המכריע בתפיסת החלל של ימיני הוא הרצפה – המשטח שעליו אנו עומדים ושעל גביו אנו מתהלכים הוא שיקבע אם נצליח לאזן את עצמנו. רצפת הגלריה הופכת במובן זה הן לתמונת המכ"ם, הן לפני הים עצמו והן לתמונת מצב של חיינו: האם נצליח להתהלך בין הגורמים המנתבים את דרכנו? האם דרך אחת היא טובה יותר מאחרת? האם ניתן לפתור את המתחים, את התקלות ואת המשברים ולעמוד, בסופו של דבר, על קרקע מוצקה?
 
בחדר הקטן הנמצא בכניסה לגלריה, תלתה ימיני סדרה של ספוגי ים צבועים בשחור. אלו ספוגים טבעיים הנמשים מעומק של 20–50 מטרים מתחת לפני הים. הספוגים מגיעים בצורות מגוונות, אקראיות ובלתי נשלטות, כפי שהתפתחו בסביבתם הטבעית. צביעתם בשחור היא מעין ניסיון לכנס אותם למסגרת אחידה, לכפוף אותם להיגיון פנימי כלשהו ולייצר בטבע הכאוטי משהו מן הסדר האנושי. עם זאת, צורתם לא משתנה והם נשארים נאמנים לטבעם המקרי גם כשהם מכוסים בצבע השחור, האחיד. בכך הם מהווים דוגמה תמציתית לניסיון שלנו להגיע לאיזון: הן בחלל הגלריה, הן בחיים עצמם. עוד לפני שהתחלנו לנווט את דרכנו במרחב התערוכה, הספוגים כבר מגלמים בתוכם את התובנה הימית – ייתכן כי אין לנו דרך לעקוף את המכשולים ולעצור את השינויים. אין לנו ברירה אלא להתאים את עצמנו למתרחש, כמו בים עצמו.
 
הגר בריל
פברואר 2018
 
 
TO RIDE IT OUT is a concept taken from the marine world. It refers to the state of a storm that swings the ship over the stormy sea, which in turn means taking all necessary steps in order to make it out of the storm unscathed. Sailors must adapt themselves to the changing state of the sea—slowing the sailing speed, changing direction as needed, and maintaining stability of the vessel until the storm has passed.  A lack of response to the changing conditions could end in disaster: the only way to overcome the crisis is to allow it to occur and to navigate through it until the sea returns to a calm state.
 
The sea is always involved in Talia Yemini’s body of works. Her father was a captain in the Merchant Navy, and her childhood was spent on many voyages in his company. On one hand, ships became a sort of second and temporary home for her, while on the other, her father’s long absences made the concept of the home seem unstable, an environment subject to constant shifts and changing relationships.  Yemini’s biographic background is at the basis of her work, and her works are inspired by marine elements - ropes, ships, navigation maps, and radar (RAdio Detection And Ranging). These marine objects and the spatial relation between them express to Yemini her ongoing search for a place in the world. Her various objects, drawings, and sketches all deal with questions of space perception, which has occupied her since childhood.
 
Yemini sees the sea as a profound metaphor for human existence: the storms, the waves, and the unexpected dangers, but also sailing on quiet seas, new discoveries and anchoring on the shore; all metaphors for different points and events in the life of a person. The inability to predict the future, incidental events occurring without warning, and the need to deal with these crises are translated into exhibitions depicting floating, unstable environments. In her creative process, Yemini always take the deployment of objects in a given space into consideration:  Her exhibitions are built in a way which requires the viewers to navigate within it, to choose a course and to make decisions about the way in which they move in the space, as if they were sailing their ship at sea.  
 
In the center of Yemini’s previous works were marine navigation maps which were no longer in use. At times, she added black and blurred brush strokes to the maps, adding texture and movement to the existing image; sometimes she covered large portions of the map with solid black patches that emphasized the outline where the land and the sea met. In these works, Yemini created a new mapping of the world’s image: the covering of the maps organized and rearranged the maritime space, thereby creating new continents, which constituted a kind of picturesque haven for her.
 
In this exhibition, Yemini returns to the form of work that characterized her beginning as an artist—sculptural installation work. Now the dark spots painted on the map become a three-dimensional environment composed of massive black continents of varying sizes. Their matte black color is reminiscent of petrification, they are grounded; fixed; too heavy to bear. Their dense, intense texture reveals the impending storm- unlike the painted continents, these continents are no longer arranged areas of stability. On the contrary, their considerable materiality disturbs us. They present the possibility of the future chaos, the unease in every corner, the storm after the silence.
 
We, as viewers, are forced ‘to Ride it Out’—to accommodate ourselves and to navigate our way through the black continents, between the dark shapes and in the spaces which exist between them.
The installation that unfolds in the gallery exposes us to another difficulty because it disrupts our sense of scale: at first glance, it seems that we are sailing through a cluster of sandbars that surround us. This is an understandable and a human scale - we experience the black islands in relation to our own bodies, a black and rocky mass that steers our way through space. But we can experience them differently: in a sense, we can imagine ourselves watching these island from a distance, as if we were standing on the deck of a ship sailing in the sea. Thus, the great sandbars become the ends of distant continents, the island scattered around us, reduced by distance.  In addition to these two options there is a third scale, which is obtained from looking at the small wooden ships scattered around the black continents. Once we see the ships, the proportions are reversed: our scale is no longer human, and the ship that is supposed to overshadow us in size becomes a reduced model, an almost helpless object at our feet. The image that is being created before our very eyes is from the radar’s point of view, as if we were watching this black landscape from a high vantage point and great distance. The faulty scales create a shaky landscape: they undermine our sense of place, subvert the image of the space that crystallizes in our perception and create an unstable, restless environment.
 
The role of the radar is critical to the conduct in the space—through the image obtained on the display screen, we can identify the landscape and the presence of other vessels in the area, thus helping us navigate, pave the way, and prevent collisions. Looking at the exhibition as a departure from the radar image turns the experience of wandering in the gallery into an experience of conscious and informed choice: every passage we choose to walk will change our point of view on the exhibition. Every angle at which we choose to stand, each step we take to bring us closer or farther will change our spatial perception within the given space. The different sizes and the way the works are placed, create for us an environment that is homogeneous, clear, and orderly on one hand; but on the other—as disrupted as the sea itself: seemingly uniform and familiar but in actuality quite unstable, unexpected, never-ending.
 
In dealing with the attempt to find balance within the storm of life and the sea, the decisive factor in Yemini’s perception of space is the floor - the surface on which we stand and on which we walk will determine whether we can balance ourselves. The gallery floor becomes, in a sense, both the radar image, the sea itself, and the image of the state of our lives: can we walk among the factors that determine our path? Is one way better than another? Are we able to solve the tension, the faults, the crises, and ultimately stand on solid ground?
 
In the small room at the Gallery’s entrance, Yemini hung a series of sea sponges painted black. These are natural sponges which come from a depth of between 20-50 meters. Sponges come in a variety of shapes, they are random and uncontrollable as they evolve in their natural environment. By painting them black, Yemini attempts to bring them into a unified framework, to subject them to some kind of inner logic, and to create some type of human order out of their chaotic nature. However, as their shape does not change, they remain true to their nature despite their new uniform black color. This is a concise example of our attempt to achieve balance, both in the gallery space and in life itself. Before we navigate the exhibition space, the sponges already embody the marine insight: we may have no way around the obstacles and no way to stop the changes. We have no choice but to adapt ourselves to the situation, just like in the sea itself.
 
Hagar Bril
February 2018
 
 
 
אוצרת: הגר בריל  |   Curator: Hagar Bril

אוצרת: הגר בריל | Curator: Hagar Bril

הגר בריל היא ילידת ירושלים (1986) וכיום מתגוררת בכפר סבא ועובדת בכל הארץ. בריל היא אוצרת עצמאית המתמחה במיצבים תלויי-מקום. כיום היא אוצרת את גלריה בגליל במכללה האקדמית גליל מערבי, עכו, ויועצת אמנותית לגלריה חנינא, תל אביב. היא בעלת תואר ראשון בהצטיינות בתכנית הרב-תחומית במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, בוגרת לימודי תעודה באוצרות וניהול גלריות של בי"ס שורשים ומאסטרנטית בתכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביבלצד עבודת האוצרות היא מנהלת את העסק שייסדה, 'הבוטגה – עבודת ניירת לאמנים', המתמקד במתן שירותי ייעוץ תוכן לאמנים.
 
הפרויקטים האוצרותיים שלה עוסקים בתהליכים ההופכים יצירת אמנות מאובייקט לסביבה כוללת, המאפשרת שינויים בהרגלי הצפייה. בתערוכות השונות שהיא אוצרת מתמקדת בריל בחקירת מושגים עכשוויים כגון קהילה, תפיסת מרחב, השתתפות וצפייה פעילה בהקשרים של חלל וסביבה. דרך מושגים אלה היא בוחנת את הדרכים שבהן אמנות המיצב והמדיה החדשה מעצבות מחדש את גבולות החוויה האסתטית.
 
בריל אצרה עד היום תערוכות בגלריה בצלאל 7 – חדר דימויים, ירושלים; בגלריה Neurotitan , ברלין; באלפרד - מכון שיתופי לאמנות ולתרבות, תל אביב; במוזאון ינקו-דאדא, עין הוד; בגלריה בנימין, תל אביב; בגלריה אינדי, תל אביב ובמקומות נוספים.
 
Hagar Bril was born in Jerusalem. She currently lives in Kfar Saba and works with artists and exhibition spaces all around Israel. Bril is an independent curator specializing in site-specific installations. Currently, she is the curator of the Galil Gallery at Western Galilee College in Akko, and artistic advisor at the Hanina Gallery in Tel Aviv. Bril is a graduate (Cum Laude) of the Marc Rich Honors Program in the Humanities and Arts at Tel Aviv University and holds a Diploma of Curating and Gallery Management from Shorashim Art School & Gallery. Currently, Bril is completing her M.A in the Interdisciplinary Graduate Program in the Arts at Tel Aviv University. Alongside her curatorial work, Bril founded “La Bottega - Artists’ Paperwork”, a consulting service focused on artistic content for independent artists.
 
Bril’s curatorial projects explore the processes which transform the single artistic object into a vast surrounding, thus allowing new approaches of viewing. In the exhibitions she curates, Bril investigates and questions contemporary notions such as community, spatial perception, participation, and active spectatorship in the context of space and place. Through these ideas, she examines the different ways in which installation art and new media are re-shaping the boundaries of the aesthetic experience.
 
Bril has curated exhibitions in various venues, such as Bezalel 7 – Image Room (Jerusalem), Neurotitan Gallery (Berlin), Alfred - Cooperative Institute for Art and Culture (Tel Aviv), Janco-Dada Museum (Ein-Hod Artists Village), Binyamin Gallery (Tel Aviv), and Indie Gallery (Tel Aviv), among others.