Skip Navigation Linksדף הביתגלריה בגלילתערוכות קודמותסלע האם

אודות התערוכה | About the Exhibition


האמניות | THE ARTISTS

ענבר פרים |  Inbar Frim

ילידת 1981, חיה ויוצרת בתל אביב.

פרים היא בוגרת לימודי אמנות במדרשה – הפקולטה לאמנויות, בית ברל (2008) וחברה בגלריה השיתופית חנינא. פרים הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, בין השאר באלפרד – המכון השיתופי לאמנות ותרבות, תל אביב; בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית, תל אביב; במוזיאון וילפריד־ישראל, קיבוץ הזורע; בביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב ובביתן הישראלי ביריד האמנות הבינלאומי Nord Art, דיסלדורף. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים שונים בישראל.

עבודות הרישום, הפיסול והמיצב של פרים עוסקות בתהליכים של התפוררות ושל שימור בעולם הטבע ובתרבות האנושית.

הדימויים בעבודותיה לקוחים מעולם הטבע והארכיאולוגיה – מאובנים, חורבות מבנים, עצמות, שרידי פסלים מהעולם העתיק וכדומה. החומרים שבהם היא משתמשת משקפים את הסביבה המקיפה אותנו, שכן גם הם, כמו הדימויים, בעלי פוטנציאל היעלמות או התכלות: את הרישומים הפיגורטיביים־ליריים היא יוצרת באמצעות עיפרון, דיו וספריי על נייר, והפיסול משלב תבליטים בפורצלן ובפיסול קרמי שנוצר בטכניקות שונות, בייחוד באמצעות שריפה. הן הנושא והן החומר הציורי והפיסולי בעבודותיה נושאים בקרבם מתח בין פירוק לבנייה, ובין האפשרות להרס עתידי לתחושה של עידון ועדינות.

Born 1981

Lives and works in Tel Aviv.

 

Frim holds a B.F.A from Hamidrasha – Faculty of Arts at Beit Berl College (2008) and is a member of Hanina cooperative gallery, Tel Aviv. She has exhibited in group and solo shows in numerous spaces in Israel and abroad, among them Alfred - Cooperative Institute for Art and Culture, Tel Aviv; Benyamini - Contemporary Ceramics Center, Tel Aviv; Wilfrid Israel Museum, Kibbutz Hazorea; The Biennale for Israeli Ceramics at the Eretz Israel Museum, Tel Aviv and at the Israeli Pavilion, Nord Art Fair, Dusseldorf.

Her works can be found in various Israeli private collections.

 

Frim’s drawings, sculptures and installations explore processes of disintegration and preservation in nature as well as in the human culture.

The images in her work are inspired by natural forms, along with archaeology - fossils, ruins, bones, relics.

The materials she uses reflects the world around us, which, just as in her images, has the potential to disappear, to eradicate: for the lyrical, figurative drawing she chooses pencil, ink and spray paint on paper, and the sculpture varies between reliefs made with liquid porcelain and ceramic used in different techniques, chiefly firing.

The subject, together with the materials in her works, carries the tension between creation and ruin, between possible destruction, refinement and gentleness.

 

מורן קליגר | Moran Kliger

 ילידת 1981, מתגוררת ועובדת בתל אביב.  

קליגר היא בוגרת לימודי התואר הראשון בפקולטה לעיצוב ואמנות של שנקר בי"ס גבוה להנדסה ועיצוב (2007) והתוכנית ללימודי המשך לתואר שני במדרשה – הפקולטה לאמנויות, בית ברל (2013).

עבודותיה של קליגר הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם: במוזיאון תל אביב לאמנות (2018); בגלריה בסיס, הרצליה (2018); בביאנלה לאמנות OpenArt, אורברו, שבדיה (2017); במשכן לאמנות עין חרוד (2017); בביאנלה הארצית השישית לרישום, בית האמנים, ירושלים (2016); בגלריה גורדון, תל אביב (2015); במוזיאון לאמנויות יפות MoFA, טאלאהאסי, פלורידה (2015); בירידים לאמנות עכשווית 'צבע טרי' 7 ו'צבע טרי' 8, תל אביב (2014, 2016) ועוד.

קליגר מיוצגת על ידי גלריה נגא, תל אביב.

באפריל 2015, זכתה קליגר במלגה מלאה מטעם תכנית שהות אמן The Fountainhead במיאמי, פלורידה. במאי 2018 היא השתתפה בתוכנית שהות אמן בקריית האמנים הבינלאומית La Cité בפריז. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובעולם, ביניהם באוסף Art Partners בראשות גיל ברנדס, באוסף דובי שיף ועוד.

עיקר גוף עבודותיה של קליגר מורכב מסדרות של רישומים פיגורטיביים ונרטיביים הנוצרים בטכניקות שונות. העבודות מתפרשות לרוב על פני שטח עבודה גדול ומורכבות מתנודות של קוים דקים וצפופים, וצוברות עוצמה רגשית דווקא מתוך קו שהוא לכאורה גרפי־איורי, ניטרלי ונטול פאתוס. לעיתים הרישומים עצמם הופכים למיצבים בתוך החלל הנתון. באמצעות מוטיבים הקשורים לטבע גולמי וליסודות פנטסטיים קליגר מנסה לחקור את מערכת היחסים המתוחה המתקיימת בין שני אלמנטים סותרים ומנוגדים המרכיבים את ההגדרה האנושית: היסוד המבוית והיסוד הפראי והאפל שבנפש האדם. תהליך היצירה של העבודות נובע אפוא מתוך עיסוק בטרנספורמציה והכלאה, ומורכב מפעולה ידנית, עמלנית ודקדקנית המנכיחה עולם של דחפים ויצרים עוצמתיים.

 

Born 1981

Lives and works in Tel Aviv.

 

Kliger graduated with honors from the Faculty for Art and Design at Shenkar College (2007) and from the Postgraduate Fine Art Program at Hamidrasha – Faculty of Arts at Beit Berl College (2013).

 

Her works have been exhibited in various venues in Israel and abroad, such as The Tel Aviv Museum of Art, Tel Aviv (2018); Basis Gallery, Herzliya (2018); The OpenART Biennale, Orebro, Sweden (2017),; The Mishkan Museum of Art, Ein Harod (2017); Trace VI - The Sixth Biennale for Drawing The Artists House, Jerusalem (2016); Gordon Gallery, Tel Aviv (2015); The Museum of Fine Art  - MoFA, Tallahassee, Florida (2015); Fresh Paint -  Contemporary Art Fair 7 and 8, Tel Aviv (2014, 2016) and more.

 

Kliger is represented by Noga Gallery for Contemporary Art, Tel Aviv.

 

In April 2015 she won a full fellowship and participated in the Fountainhead Artist Residency Program, Miami. On May 2018 she participated in the residency program at the Cite International Des Arts, Paris.

Her works can be found in private collections in Israel and abroad, among them the Art Partners Collection led by Gil Brandes, the Dubi Shiff Collection and others.

 

Kilger’s works are mainly composed of figurative and narrative drawings which are created using different techniques. Often the works are spread over large surfaces and are put together by the movements of thin, dense lines, and gather emotional power in spite of being assembled through a graphic, neutral line without pathos. At times, the drawings expand and become an installation in the space.

With motifs from the world of raw nature and fantastic elements, Kliger explore the taut relationship between two contradicting, opposing principles: the domesticated and the wild - Two poles that define what is human.

The creative process in Kilger’s works derives from exploring transformation and hybridization which through a meticulous and precise toil, brings instincts and urges to the surface.

 

 

 

 

 

 

סלע האם

התערוכה  סלע האם קיבלה את שמה משכבת הקרקע הקדומה ביותר, זו שלאורך מיליוני שנים נצברו מעליה עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות "אנושיות". זהו שמה של התחתית, של האדמה העמוקה ביותר, הנסתרת ביותר מן העין, זו הדורשת זמן רב ומאמצים רבים על מנת להגיע אליה – אל אותו רובד מעמקים ראשוני, אותו חומר היולי שהשתמר מתחת לכל מעשי האדם.
 
תהליכי החשיפה והגילוי המתרחשים בדרך אל אותה שכבה קדומה, מהווים מטאפורה לתהליכי העבודה של האמניות ענבר פרים ומורן קליגר. כמו החפירה הארכיאולוגית, יצירותיהן של שתי האמניות מתבססות על טכניקה עמלנית ומרובת שלבים, אשר דרך פעולות של ניקוי, סינון ודיוק מובילה לדימויים הנושאים שאלות של מהות ומשמעות.
 
על גבי שני קירות הניצבים בחלל הגלריה מציגה מורן קליגר את דמויות הקופים המזוהות עם עבודתה. על קיר אחד נראות חמש דמויות מקובצות יחדיו בצפיפות; עיניהן הגדולות מביטות בנו, כמו היו בני אדם המביטים ישירות אל עדשת המצלמה. גם על הקיר השני מופיע דימוי הנראה כמעט כלקוח מאלבום התמונות המשפחתי, ובו אם המערסלת את ילדה בחיקה. עבודת הרישום עשירת המרקם של קליגר היא דקדקנית ועמוסה בפרטים, אובססיבית כמעט. באמצעות תהליך רישום מתמשך וחמור סבר, קליגר פורשת בפנינו בעדינות מהות אנושית־חייתית: למרות הפרווה המכסה את כל גופם, או מיקומם בין ענפי העץ, הקופים המצוירים דומים לנו עד מאוד – לא רק במבנה גופם, אלא גם ברגש הקרבה העמוק השורר ביניהם. הם מכונסים זה בזה, מחובקים בתוך עצמם בעודם מתבוננים בנו.
 
אך הדמיון אינו חד־צדדי. נדמה כי באמצעות מבטם הישיר של הקופים, קליגר מבקשת לרמוז לנו שגם אנחנו נצפים על ידם. בעודנו משוטטים מולם בחלל הגלריה, בוחנים את הבעת פניהם, את צפיפות השיער המכסה על גופם, את אצבעות רגליהם הגדולות – מתקבל הרושם שגם הם מכירים בקיומנו ומחזירים לנו מבט מפוקח. כך, הדמיון הופך להשתקפות, שכן זוהי מערכת יחסים דו־כיוונית: אם אנו מצליחים לזהות תכונות אנושיות בבעלי החיים, מן ההיגיון שנמצא, היכן שהוא בתוכנו, גם יסודות חייתיים ופרועים המקרבים אותנו אליהם.
 
על הרצפה ועל הקיר פרושים רישומים נוספים של קליגר: אוזן, עין, ידיים וכפות רגליים, המכוסות כולן פרווה חייתית עדינה, כמעט שברירית. האיברים המקוטעים כמו חושפים את הטווח של אפשרויות הקיום בין שני הקצוות הללו, האנושי והחייתי, המתקיימים זה לצד זה: האם הרגליים השעירות המוצבות בתנוחה רכה כל כך, משום היינו שכובים פרקדן על ספה, אינן, למעשה, רגליים אנושיות?  האם ההבעה הרצינית, החודרת ממש, הניבטת אלינו מתוך העין המוקפת פרווה, יכולה להיות שייכת לבעל חיים? ניכר כי העבודות של קליגר מסרבות לספק תשובה חד משמעית לשאלות אלה, ואף נהפוך הוא: הן מבקשות לגלות לנו דווקא את אותם מצבי ביניים מטושטשי גבולות, שבהם היצר הפראי מקבל את מקומו בתוך הגדרת האנושיות, ולא מופרד ממנו.
 
בסדרת רישומים זהים בגודלם, ענבר פרים עוסקת בשאלות של חיים ומוות, שימור וזיכרון. שאלות גדולות אלה מוצבות בפנינו באמצעות תהליך עבודה ייחודי המתחיל מפיסול וסופו ביצירת רישום, הנעזרת בפעולתם של אובניים המיועדים לקדרות. ראשית, פרים מפסלת בפורצלן תבליטים של שלדי בעלי חיים קטנים על גבי צלחת האובניים. צבעו הלבן של הפורצלן מעורר את הרושם כי מדובר במאובנים, אך החומר הקרמי הרך, שאינו שרוף, אינו עמיד כאותם ממצאים ארכיאולוגיים ששרדו אלפי שנים. על גבי התבליט מניחה פרים ניירות רבועים, והרישום עצמו נוצר בטכניקה של פרוטאז' (Frottage): תוך כדי סיבוב האובניים, פרים מניעה עפרונות וגרפיט הלוך ושוב על פני הנייר, מהמרכז החוצה וחוזר חלילה. שכבות העיפרון על גבי הנייר מגלות את קווי המתאר של ציפור, לטאה, רפרף או עטלף. ככל שנמשכת פעולת הרישום, שלדי הפורצלן הולכים ומתפוררים והרישום עצמו נותר העדות היחידה לנוכחותם הפיזית של מי שהתקיימו, מלכתחילה, כשרידים בלבד.
 
מאובני הפורצלן מופיעים גם בקופסת האור שמוצגת בחלל הקטן שבכניסה לגלריה. בתוך מיכל מואר פורשת פרים שרידי עצמות, חלקי שלד וראשי דינוזאורים קטנים. הם מונחים זה לצד זה כאילו נמצאו כך באתר ארכיאולוגי, והועברו בזהירות רבה לתצוגה מדעית במוזיאון טבע. העיסוק בארכיאולוגיה חוזר גם בעבודות של פרים השעונות על קירות הגלריה – יציקות מאובנים של צמחי שרך שהיא יוצרת מגבס. כמו בעלי החיים שמציירת קליגר, גם המאובנים של פרים נושאים מהות ניגודית: כמאובנים, הם טומנים בחובם פיסות מן העבר, ומסמלים שימור ארוך טווח. בה בעת, מבחינה חומרית הם עדינים, שבירים, מועדים לפורענות – המגע הקל ביותר יזיק להם, יפגום בשלמותם ובזיכרון שהם אוצרים.
 
על קיר נוסף בחלל הגלריה פרים מייצרת עבודה תלוית־מקום: תבליטים של העש המוכר בשם 'רפרף גולגולת המת' פרושים על הקיר. לצדם, פרים מצרפת דימויים של העש שהפיקה באמצעות ריסוס צבע על אותם תבליטים עצמם, ההופכים כעת גם למעין שבלונות. הצללים הכהים המרחפים על הקיר חושפים חלקי כנפיים, קצוות מחושים ושברי רגליים – חלקיקים קלושים של המאובן השלם. כמו בעבודת הרישום, גם כאן מהווה הדימוי מעין הד דהוי של הדבר שהיה חי פעם, ומצב קיומו העכשווי, המשומר, הוא מעורפל ומוטל בספק.
 
נדמה כי לאחר תהליכים ארוכים של חיפוש, התערוכה מסמנת לנו את הדרך אל עבר אותה שכבת יסוד שהיא סלע האם: אל אותו מקום שאין לנו אפשרות לגעת בו אלא באמצעות הסרה של כל השכבות האחרות, של כל המחסומים הרעיוניים שצברנו לעצמנו לאורך השנים. פרים וקליגר חושפות עבורנו בבהירות את אותו מקום נא ופגיע, שבו כל ההגדרות המוכרות שנויות במחלוקת: סלע האם הוא המקום שבו מתלכדים האנושי והחייתי, העמיד והשברירי, המוכר והנסתר – המקום שבו אנו יכולים להיות הכל, ושום דבר.
 
 
הגר בריל
אוקטובר 2018
 

Bedrock

The Bedrock exhibition got its name from the oldest stratum of earth, the one which, for millions of years, was piled up with layers of human archeology. That is the name of the undersurface, the deepest Tera, which is hidden from the eye, the one that requires time and effort to reach to, that primeval matter, untouched by men.
 
The processes of unearthing and discovery of that ancient layer is a metaphor for the creative work of the artists Inbar Frim and Moran Kliger. Like a carful archeological digging, the works of these artists are made through meticulous and multi-factored technics where precise actions of cleaning and screening creates images that carries questions of essence and meaning.
On two walls in the gallery, Moran Kliger presents the apes images familiar from her previous works. On one wall five characters are grouped together, their big eyes watching us, as if they were human, staring directly at the camera. A different wall shows an image that is almost out of a family photo album, where a mother is cradling her child. Kliger's drawing is rich with texture and filled with obsessively painted details. Through a long and introspective practice, Kliger gently reveals a feral-human essence: even though fur covers their bodies and they live in trees, the illustrated apes are similar to us; not just in body, but in the deep kinship we see between them. They are entwined, clasping each other while watching us.
 
The similarity isn't one sided: it seems that with the apes’ direct gaze Kliger is hinting that we are watched as well. While we walk across the space, peering at their expressions, their hair covered bodies and big toes, it appears that they acknowledge us and look back, and with that the similarity becomes a reflection, since this is a two way encounter: if we can recognize the human in the animal, it is only logical that somewhere inside ourselves there is a wild and bestial elements that bring us closer.
 
On the floor and wall, more of Kliger's drawings are spread: an ear, an eye, hands and feet- all covered with gentle brittle fuzz. The limbs uncover the range of existence between those two poles – human and animal, that coexist: are those lags, which are laid in such a gentle manner, as if reclining on a sofa are not, in fact, of a human? Is that somber, almost penetrating look that is peering at us through a hair-covered eye can belong to an animal?
It's clear that Kliger’s works refuse to give a direct answer to these questions, on the contrary; they try and present us exactly these moments of in-between, where the wild urge is placed together with the human and not apart.
 
In a series of same size drawings, Inbar Frim is dealing with questions of life and death, conservation and memory. These big questions are presented to us through a unique process that starts with a sculpture and ends with a drawing, while working on a potter's wheel. First, Frim uses the potter’s wheel as a base to build on reliefs of skeletons of small animals. The white color of the porcelain makes the sculptures look as if they were fossils, but the soft unburnt ceramic is pliable and yielding, unlike those remnants from thousands of years ago.
 
Then, Frim places squares of paper on top of the relief, and the final drawing is made by the technique of frottage: while spinning the wheel she moves pencil and graphite back and forth on the paper, from the center and out, again and again. The layers of pencil lines reveal the outline of a bird, lizard, moth or bat.  The movement of drawing slowly deteriorates the porcelain sculptures, leaving the drawing as the only evidence to the physical form of what was, from the beginning, only a relic.
 
The porcelain fossils also appear inside a light box at the small space at the entrance of the gallery. Inside this lighted tank Frim showcases fragments of bones, skeletons and small dinosaur skulls. These pieces are laid next to each other as if found in an excavation site and then carefully removed to be displayed in a natural history museum.  The motif of archology appears also in the casting of fossilized ferns that leans on the walls of the gallery. Similar to Kliger's animal drawings, Frim's fossils exhibit a contradictory essence: as fossils they are essentially a part of the past and represent a long-standing preservation, while, at the same time, being extremely fragile, delicate, and endangered– even the easiest touch will damage them and ruin their completeness and the memory they hold.
 
On a different part of the gallery Frim creates a site-specific work: spread on the wall are reliefs of a Death's Head Hawkmoth. Frim also spray painted images of the same moth using the reliefs themselves, making them into some sort of stencils. The dark shadows drifting on the walls reveal the edges of wings, tips of antennas, bits of legs – flimsy parts of the whole. Just like in the drawings, the image is only a faded echo of the living thing it once was, and in its current preserved state it is vague and uncertain.
 
It seems as if, after a long search, the exhibition shows us the way to that original layer of Bedrock: the way to a place we can touch only by unearthing surface after surface, clearing all the mental blocks we accumulated.
Frim and Kliger expose for us that raw and vulnerable space where all known definitions are disputable: Bedrock is where human and beast, solid and ethereal, known and hidden becomes one. It’s the place where we can be everything, and nothing at all.
 
Hagar Bril
October 2018