התערוכה סלע האם קיבלה את שמה משכבת הקרקע הקדומה ביותר, זו שלאורך מיליוני שנים נצברו מעליה עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות "אנושיות". זהו שמה של התחתית, של האדמה העמוקה ביותר, הנסתרת ביותר מן העין, זו הדורשת זמן רב ומאמצים רבים על מנת להגיע אליה – אל אותו רובד מעמקים ראשוני, אותו חומר היולי שהשתמר מתחת לכל מעשי האדם.
תהליכי החשיפה והגילוי המתרחשים בדרך אל אותה שכבה קדומה, מהווים מטאפורה לתהליכי העבודה של האמניות ענבר פרים ומורן קליגר. כמו החפירה הארכיאולוגית, יצירותיהן של שתי האמניות מתבססות על טכניקה עמלנית ומרובת שלבים, אשר דרך פעולות של ניקוי, סינון ודיוק מובילה לדימויים הנושאים שאלות של מהות ומשמעות.
על גבי שני קירות הניצבים בחלל הגלריה מציגה מורן קליגר את דמויות הקופים המזוהות עם עבודתה. על קיר אחד נראות חמש דמויות מקובצות יחדיו בצפיפות; עיניהן הגדולות מביטות בנו, כמו היו בני אדם המביטים ישירות אל עדשת המצלמה. גם על הקיר השני מופיע דימוי הנראה כמעט כלקוח מאלבום התמונות המשפחתי, ובו אם המערסלת את ילדה בחיקה. עבודת הרישום עשירת המרקם של קליגר היא דקדקנית ועמוסה בפרטים, אובססיבית כמעט. באמצעות תהליך רישום מתמשך וחמור סבר, קליגר פורשת בפנינו בעדינות מהות אנושית־חייתית: למרות הפרווה המכסה את כל גופם, או מיקומם בין ענפי העץ, הקופים המצוירים דומים לנו עד מאוד – לא רק במבנה גופם, אלא גם ברגש הקרבה העמוק השורר ביניהם. הם מכונסים זה בזה, מחובקים בתוך עצמם בעודם מתבוננים בנו.
אך הדמיון אינו חד־צדדי. נדמה כי באמצעות מבטם הישיר של הקופים, קליגר מבקשת לרמוז לנו שגם אנחנו נצפים על ידם. בעודנו משוטטים מולם בחלל הגלריה, בוחנים את הבעת פניהם, את צפיפות השיער המכסה על גופם, את אצבעות רגליהם הגדולות – מתקבל הרושם שגם הם מכירים בקיומנו ומחזירים לנו מבט מפוקח. כך, הדמיון הופך להשתקפות, שכן זוהי מערכת יחסים דו־כיוונית: אם אנו מצליחים לזהות תכונות אנושיות בבעלי החיים, מן ההיגיון שנמצא, היכן שהוא בתוכנו, גם יסודות חייתיים ופרועים המקרבים אותנו אליהם.
על הרצפה ועל הקיר פרושים רישומים נוספים של קליגר: אוזן, עין, ידיים וכפות רגליים, המכוסות כולן פרווה חייתית עדינה, כמעט שברירית. האיברים המקוטעים כמו חושפים את הטווח של אפשרויות הקיום בין שני הקצוות הללו, האנושי והחייתי, המתקיימים זה לצד זה: האם הרגליים השעירות המוצבות בתנוחה רכה כל כך, משום היינו שכובים פרקדן על ספה, אינן, למעשה, רגליים אנושיות? האם ההבעה הרצינית, החודרת ממש, הניבטת אלינו מתוך העין המוקפת פרווה, יכולה להיות שייכת לבעל חיים? ניכר כי העבודות של קליגר מסרבות לספק תשובה חד משמעית לשאלות אלה, ואף נהפוך הוא: הן מבקשות לגלות לנו דווקא את אותם מצבי ביניים מטושטשי גבולות, שבהם היצר הפראי מקבל את מקומו בתוך הגדרת האנושיות, ולא מופרד ממנו.
בסדרת רישומים זהים בגודלם, ענבר פרים עוסקת בשאלות של חיים ומוות, שימור וזיכרון. שאלות גדולות אלה מוצבות בפנינו באמצעות תהליך עבודה ייחודי המתחיל מפיסול וסופו ביצירת רישום, הנעזרת בפעולתם של אובניים המיועדים לקדרות. ראשית, פרים מפסלת בפורצלן תבליטים של שלדי בעלי חיים קטנים על גבי צלחת האובניים. צבעו הלבן של הפורצלן מעורר את הרושם כי מדובר במאובנים, אך החומר הקרמי הרך, שאינו שרוף, אינו עמיד כאותם ממצאים ארכיאולוגיים ששרדו אלפי שנים. על גבי התבליט מניחה פרים ניירות רבועים, והרישום עצמו נוצר בטכניקה של פרוטאז' (Frottage): תוך כדי סיבוב האובניים, פרים מניעה עפרונות וגרפיט הלוך ושוב על פני הנייר, מהמרכז החוצה וחוזר חלילה. שכבות העיפרון על גבי הנייר מגלות את קווי המתאר של ציפור, לטאה, רפרף או עטלף. ככל שנמשכת פעולת הרישום, שלדי הפורצלן הולכים ומתפוררים והרישום עצמו נותר העדות היחידה לנוכחותם הפיזית של מי שהתקיימו, מלכתחילה, כשרידים בלבד.
מאובני הפורצלן מופיעים גם בקופסת האור שמוצגת בחלל הקטן שבכניסה לגלריה. בתוך מיכל מואר פורשת פרים שרידי עצמות, חלקי שלד וראשי דינוזאורים קטנים. הם מונחים זה לצד זה כאילו נמצאו כך באתר ארכיאולוגי, והועברו בזהירות רבה לתצוגה מדעית במוזיאון טבע. העיסוק בארכיאולוגיה חוזר גם בעבודות של פרים השעונות על קירות הגלריה – יציקות מאובנים של צמחי שרך שהיא יוצרת מגבס. כמו בעלי החיים שמציירת קליגר, גם המאובנים של פרים נושאים מהות ניגודית: כמאובנים, הם טומנים בחובם פיסות מן העבר, ומסמלים שימור ארוך טווח. בה בעת, מבחינה חומרית הם עדינים, שבירים, מועדים לפורענות – המגע הקל ביותר יזיק להם, יפגום בשלמותם ובזיכרון שהם אוצרים.
על קיר נוסף בחלל הגלריה פרים מייצרת עבודה תלוית־מקום: תבליטים של העש המוכר בשם 'רפרף גולגולת המת' פרושים על הקיר. לצדם, פרים מצרפת דימויים של העש שהפיקה באמצעות ריסוס צבע על אותם תבליטים עצמם, ההופכים כעת גם למעין שבלונות. הצללים הכהים המרחפים על הקיר חושפים חלקי כנפיים, קצוות מחושים ושברי רגליים – חלקיקים קלושים של המאובן השלם. כמו בעבודת הרישום, גם כאן מהווה הדימוי מעין הד דהוי של הדבר שהיה חי פעם, ומצב קיומו העכשווי, המשומר, הוא מעורפל ומוטל בספק.
נדמה כי לאחר תהליכים ארוכים של חיפוש, התערוכה מסמנת לנו את הדרך אל עבר אותה שכבת יסוד שהיא סלע האם: אל אותו מקום שאין לנו אפשרות לגעת בו אלא באמצעות הסרה של כל השכבות האחרות, של כל המחסומים הרעיוניים שצברנו לעצמנו לאורך השנים. פרים וקליגר חושפות עבורנו בבהירות את אותו מקום נא ופגיע, שבו כל ההגדרות המוכרות שנויות במחלוקת: סלע האם הוא המקום שבו מתלכדים האנושי והחייתי, העמיד והשברירי, המוכר והנסתר – המקום שבו אנו יכולים להיות הכל, ושום דבר.
הגר בריל
אוקטובר 2018