אודות התערוכה  | About the Exhibition

אודות התערוכה | About the Exhibition


פועל חריג | גלריה בגליל

פועל חריג

מה אנחנו מצליחים לראות בחיי היומיום שלנו? מה מתוך השטף החזותי הסואן, הסובב אותנו מכל עבר, מצליח להגיע ולחדור לתוכנו? לאילו פרטים אנחנו מקדישים זמן? אילו צבעים מושכים את עינינו? אילו מרקמים קוראים לנו שניגע בהם?
האם, איך ולְמה אנו מצליחים להפנות תשומת לב?
 
התערוכה פועל חריג של גידי גילעם היא ניסיון להעתקה ושכפול של המציאות החזותית־תזזיתית שבה אנו חיים, בליווי הזמנה מפורשת לעצירה ולהתבוננות מובחנת בה. היא מספקת חוויה ויזואלית וקולית עוצמתית, מורכבת ומרובת פרטים, אך בה בעת מציעה את הזמן והמקום הנחוצים להסתכלות מעמיקה בעבודות, בדימויים, בצבעים ובחומרים המרכיבים את המיצב כולו.
 
הכניסה לתערוכה מתחילה במעבר בחדר קטן המכוסה כולו ירוק – צבע נייטרלי, בעל איכויות של "אתחול מחדש": הוא ידוע כצבע מרגיע, ובקולנוע ובטלוויזיה המסך הירוק הוא רקע ריק, שעליו ניתן להלביש התרחשויות ויזואליות ממוחשבות, מופרכות ככל שנוכל לדמיין. הכניסה אל החדר הירוק, אם כן, היא מעין פעולת ניקיון מדיטטיבית, המאפסת את הקליטה החושית ומאפשרת לצופים להיכנס אל התערוכה כשהם מצויים בריכוז מירבי, ומוכנים לכל תרחיש. את השהייה בחדר מלווה גם עבודת סאונד שיצר גילעם, אשר משתלבת במערך החזותי ויוצרת חוויה כלל־חושית.
 
הצופים הנכנסים לחלל המרכזי נתקלים בערב רב של גירויים חזותיים: בובות ראווה לבנות ומבריקות הניצבות בשלל תנוחות; קשת רחבה של צבעים המתקבלת מפריטי הלבוש, מהבדים, ומהווילונות התלויים בחלל; נורות מהבהבות ללא הפסק וקטעי אנימציה המוקרנים על גבי הפסלים השונים. המיצב מלא עד להתפקע בפרטים קטנים, בהפתעות צבעוניות, ברעש מרחבי שאינו נותן מנוח. ועם זאת, אופן פרישת התערוכה מספק את השהות הנדרשת על מנת להתבונן – לצופים ניתנת אפשרות לנוע במרחב, לראות את המיצב כמכלול אך גם להתקרב ולבחון את האלמנטים השונים המרכיבים אותו. הרווחים בין הפסלים חשובים כמו הפסלים עצמם: כאן יכולים הצופים לשוטט, לעצור, לבהות ולחקור את האמנות הסובבת אותם מכל עבר.
 
תהליך העבודה של גילעם מתחיל באיסוף אינטנסיבי של דימויים אשר מקורם נעוץ עמוקות בתרבות חזותית ענפה ומבוזרת: פריימים מסרטים, תמונות מרשתות חברתיות, יצירות של אמנים מוכרים יותר ופחות, תצוגות של מעצבי אופנת עילית, עיצובי טקסטיל, אמני איפור ועוד. המארג האינסופי של הדימויים מחלחל אל עבודותיו בכל היבט, החל מפלטת הצבעים וכלה בשימוש בבובות הראווה. לאחר האיסוף, הדימויים השונים נבררים ומתלכדים יחדיו באמצעות פעולת הֶדְבֵּק (קולאז') ממוחשבת. שלא כמו בחיבור ידני של פיסות נייר, תוכנת הגרפיקה הממוחשבת פותחת עולם חדש של חיבורים, של ניסיונות ושל טעויות שאינם אפשריים בעבודה עם חומרים פיזיים. את התצרף הקקופוני שנוצר במחשב גילעם מצייר על בד גדול ממדים, והדימוי הממוחשב מקבל חיים חדשים באמצעות מרקמים, צבעים וחומרים ממשיים. היצירה עוברת שלב נוסף בהתפתחותה כאשר גילעם מפרק את הדימוי המצויר לאלמנטים בודדים, ההופכים למרכיבים של עבודת המיצב: הדמויות יוצאות מן הציור ומקבלות נוכחות תלת־ממדית באמצעות הבובות, כתמי הצבע הופכים ליריעות בד הנפרשות על הרצפה ונתלות מהתקרה, וצורות גיאומטריות מפוסלות באמצעות עץ, קרטון וחיתוך MDF. השלבים השונים בתהליך היצירה מתנקזים אל התוצר הסופי – התערוכה.
 
עבודת הדבק היא בראש ובראשונה חוויה ויזואלית כאוטית ועמוסה, וכמו עבודת המיצב, יש בה אלמנטים של ריבוי ושל עושר המסכלים כל ניסיון להתמקד ולהבחין בפרטים ברורים. על מנת לפענח עבודת הדבק הצופים נדרשים להתבוננות אקטיבית ומכוונת, שתאפשר להם לחוות את הדימוי כמכלול על סך כל חלקיו – וכך גם בתערוכה כולה. זהו ניסיון של גילעם לפרוע את הסדר, לאתגר את הציפיה האנושית לקוהרנטיות ולייצר תוצר אמנותי אשר מחקה את אופן ההתבוננות שלנו בעולם היומיומי – כשדה ראייה מלא וגדוש מקצה עד קצה.
 
הציור שיוצר גילעם בעקבות הדימוי הממוחשב הוא ציור מושטח, צורני ועשיר בצבעים זוהרים, המכתיבים הלכה למעשה את גווניו ואת פרטיו של המיצב כולו. כמעט שאי אפשר לזהות בציור דימויים מופרדים, מקוריים: גילעם בולל יחד מקורות השראה רבים כל כך, שהציור שנוצר מספק דימוי חדש, העומד כמקור בפני עצמו. פעולה זו היא מעין ניסיון אופטי של גילעם לספח אל תוך הציור, כמו אל ההדבק שקדם לו, את החיוניות של החיים עצמם: אותם חיי יומיום הרוויים בטכנולוגיה וקצרים בזמן, המזמנים לנו שפע ויזואלי בכל אשר נפנה, אך שאינם מאפשרים לבחון אותו לעומק. בעולם השטוף בדימויים, המאתגרים תדיר את הקליטה המרחבית־חזותית שלנו, עולה חשיבות הטלת הזרקור על אופני הראייה האנושית: שדה הראייה שלנו נבנה מתוך רסיסים על גבי רסיסים של מידע חזותי, שעינינו קולטות גם כאשר אנו מבקשים להתמקד באובייקט ספציפי. המרחב כולו פוגש את עינינו תמיד. אם כן, במה אנחנו מצליחים להבחין מתוך השטף? אילו דברים סביבנו מעוצבים כך שימשכו את תשומת ליבנו? איזו מחשבה, או אידאולוגיה, עומדת מאחורי אותם תוצרים חזותיים שמיועדים לעינינו?
 
נוכח השאלות האלו ניצבת היצירה האמנותית במקום ייחודי. בניגוד לעיצוב, לפרסום או לתקשורת חזותית, גילעם תופס את מעשה האמנות כמשוחרר משיקולים תפקודיים, מסחריים או כלכליים. האמנות, מבחינתו, היא נקודת הקיצון של החזותי: מצע לרעיונות, למחשבות ולחקירות, אשר, לפני הכל, דורש שיסתכלו עליו. כך, האמנות יכולה לפתוח עבורנו פתח חדש אל המיומנות הנשכחת של ההתבוננות, מיומנות אשר הפכה בעצמה לפעולה חריגה, כזו שכמעט שאינה מתרחשת באופן מודע באמת בחיינו.
 
הפיכת הציור למיצב מעצימה את האפשרות לשינויים בהרגלי הצפייה: המיצב הגדול, המתפרש על חלל הגלריה, הוא הזדמנות לדיוק ולכוונון מחדש של תשומת הלב שלנו. עבודות מיצב, מעצם טבען, לא מאפשרות לצופים לקלוט אותן בבת אחת, בפעם אחת. זהו מעין תהליך סינון של רעש לבן: על מנת לראות ולחוש את המיצב כולו, אנו נדרשים להסתובב בתוכו. עלינו ללכת בין האובייקטים השונים, לבחור את דרכנו בחלל, להחליט היכן לעצור ועל אילו פרטים, אולי, לדלג. במסענו החזותי – והפיזי – בחלל הגלריה, אנו מוצאים את עצמנו הופכים, ולו לרגע קט, לחלק מהפעולה האמנותית: זוהי ההזדמנות שלנו לעצור ולהתבונן, באופן חריג, גם על עצמנו.
 
הגר בריל
נובמבר 2017
 

 Irregular Act

What do we succeed in seeing in our everyday lives? What from the intense visual influx, surrounding us from all sides, manages to reach and permeate us? To what details do we devote our time and attention? What colors attract our eyes? What textures call us to touch them?

 
How and to what do we designate our attention?
 
Gidi Gilam's exhibition, Irregular Act, is an attempt to both copy and duplicate the visual reality in which we live, accompanied by an explicit invitation to stop and distinctly observe it. It provides a powerful visual and auditory experience, while at the same time offering the time and space necessary to closely examine the works, images, colors, and materials which comprise the installation.
 
The entrance to the exhibition transitions through a small room entirely covered in green—a neutral color, which gives the sense of a fresh start; it is known as a soothing color and in cinema and television, the green screen is the background on which the computer-generated scenes are placed. The entrance through the green room can be experienced as a meditative cleansing operation that resets the sensory absorption and allows viewers to enter the exhibition with the maximum ability to concentrate on the works and to internalize any scenario presented. The green room is accompanied by a sound work which Gilam created; consequently while in the green room, viewers will be exposed to a complete sensory experience.
 
Upon entering the central gallery space, the viewers will encounter a rabble of visual stimuli: white mannequins in various positions, a rainbow of colors created from items of clothing, fabrics, and curtains hung in the space; incessant flashing lights and animation sequences projected on the various sculptures. The installation is bursting with detail, colorful surprises, and relentless spatial noise; and yet, the manner in which the exhibition unfolds provides for the time and presence required to truly observe the art. Viewers are given the opportunity to wander freely through the exhibition space, to view the installation as a whole but also to approach and examine the various elements from which it is comprised. The spaces between the individual sculptures are just as important as the pieces themselves; viewers are encouraged to wander the spaces, stopping to explore the artwork which surrounds them on all sides.
 
Gilam's work begins with an intense collection of images rooted in an extensive visual culture: film frames, photos from social media, paintings by various artists (well-known and less so), displays of high fashion designers, textile designers, makeup-artists, and more. The endless fabric of images diffuses throughout his works in every aspect, from the palette to the use of the mannequins. After the collection, the various images are generated and combined to create a computerized collage. Unlike manually fitting together pieces of paper, the computer graphics opens up a whole new world of connections, attempts, and mistakes that are not possible when working with physical materials. The cacophonous puzzle created by Gilam's computer is then painted on a large canvas and the computerized image takes on new life through textures, colors, and real materials. The work undergoes an additional stage of development as Gilam separates the created image into individual elements—transferring the figures from the canvas and forming 3-dimensional presence through the mannequins, the color spots transforming into sheets of cloth spread across the floor and hung from the ceiling, geometrical shapes sculpted out of wood, cardboard, and MDF. The various stages of the creative process are all wrapped together in the final product—the exhibition.
 
A collage is first and foremost a busy and chaotic visual experience, and like an installation work, it contains elements of plurality and abundance which hinder any attempts to focus and discern clear details. In order to decipher a collage, viewers must actively and deliberately observe the piece; only in this way will they succeed in experiencing the image as a whole in all its parts. The same is true in regards to the manner in which the entirety of the exhibition must be observed. This is an attempt by Gilam to disturb the order, to challenge human expectation for coherence, and to create an artistic product that imitates our way of looking at the everyday world—as a visual field filled to the brim.
 
The painting that Gilam creates in the wake of the computerized image is a flattened image, formal and full of vibrant colors which dictate the shades and details of the entire installation. It is nearly impossible to identify separate and original images within the painting: Gilam blended together so many sources of inspiration that the image created is a new one, standing as a source by itself. This is an optical attempt by Gilam to insert into the painting, just as with the collage that preceded it, the vitality of everyday life: the same daily life which is saturated with technology and lacking time, providing us with visual abundance at every turn, which in turn does not allow us to explore these things in depth. In a world laden with images which constantly challenge our spatial-visual perception, the importance of the spotlight on the human modes of vision becomes more and more apparent: our field of vision is built from fragments upon fragments of visual information that our eyes perceive, even when we seek to focus on a specific object. The entire space constantly meets our eye. As such, what can we distinguish from the influx? What objects in our surroundings are designed to catch our attention? What thought, or ideology, stands behind the visual products designed for us?
 
In light of these questions, works of art are placed in a unique position. In contrast with design, advertising, or visual communication, Gilam perceives art as free of functional, commercial, or economic constraints.  For Gilam, art is the extreme point of the visual: a platform for ideas, thoughts, and exploration; which before all, requires observation. Art can open a new path towards the forgotten skill of observation, a skill which itself has become an irregular act, one that almost does not occur in a truly conscious manner in our lives.
 
Transforming the painting into an installation intensifies the possibility of change in viewing habits. The large installation, which spreads across the entire gallery space, is an opportunity to refine and re-adjust our attention. Installation works, by their very nature, do not allow viewers to perceive them at once. This is a sort of white-noise filtering process: in order to see and feel the entire installation, we are required to wander through it. We must walk along the various objects, choosing our way through the space, deciding where to stop and what details to potentially skip. In our visual and physical journey through the gallery space, we find ourselves becoming a part – if only for a moment - of the artistic process: this is our opportunity to stop and irregularly observe ourselves. 
אוצרת: הגר בריל  |   Curator: Hagar Bril

אוצרת: הגר בריל | Curator: Hagar Bril

הגר בריל היא ילידת ירושלים (1986) וכיום מתגוררת בכפר סבא ועובדת בכל הארץ. בריל היא אוצרת עצמאית המתמחה במיצבים תלויי-מקום. כיום היא אוצרת את גלריה בגליל במכללה האקדמית גליל מערבי, עכו, ויועצת אמנותית לגלריה חנינא, תל אביב. היא בעלת תואר ראשון בהצטיינות בתכנית הרב-תחומית במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, בוגרת לימודי תעודה באוצרות וניהול גלריות של בי"ס שורשים ומאסטרנטית בתכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביבלצד עבודת האוצרות היא מנהלת את העסק שייסדה, 'הבוטגה – עבודת ניירת לאמנים', המתמקד במתן שירותי ייעוץ תוכן לאמנים.
 
הפרויקטים האוצרותיים שלה עוסקים בתהליכים ההופכים יצירת אמנות מאובייקט לסביבה כוללת, המאפשרת שינויים בהרגלי הצפייה. בתערוכות השונות שהיא אוצרת מתמקדת בריל בחקירת מושגים עכשוויים כגון קהילה, תפיסת מרחב, השתתפות וצפייה פעילה בהקשרים של חלל וסביבה. דרך מושגים אלה היא בוחנת את הדרכים שבהן אמנות המיצב והמדיה החדשה מעצבות מחדש את גבולות החוויה האסתטית.
 
בריל אצרה עד היום תערוכות בגלריה בצלאל 7 – חדר דימויים, ירושלים; בגלריה Neurotitan , ברלין; באלפרד - מכון שיתופי לאמנות ולתרבות, תל אביב; במוזאון ינקו-דאדא, עין הוד; בגלריה בנימין, תל אביב; בגלריה אינדי, תל אביב ובמקומות נוספים.
 
Hagar Bril was born in Jerusalem. She currently lives in Kfar Saba and works with artists and exhibition spaces all around Israel. Bril is an independent curator specializing in site-specific installations. Currently, she is the curator of the Galil Gallery at Western Galilee College in Akko, and artistic advisor at the Hanina Gallery in Tel Aviv. Bril is a graduate (Cum Laude) of the Marc Rich Honors Program in the Humanities and Arts at Tel Aviv University and holds a Diploma of Curating and Gallery Management from Shorashim Art School & Gallery. Currently, Bril is completing her M.A in the Interdisciplinary Graduate Program in the Arts at Tel Aviv University. Alongside her curatorial work, Bril founded “La Bottega - Artists’ Paperwork”, a consulting service focused on artistic content for independent artists.
 
Bril’s curatorial projects explore the processes which transform the single artistic object into a vast surrounding, thus allowing new approaches of viewing. In the exhibitions she curates, Bril investigates and questions contemporary notions such as community, spatial perception, participation, and active spectatorship in the context of space and place. Through these ideas, she examines the different ways in which installation art and new media are re-shaping the boundaries of the aesthetic experience.
 
Bril has curated exhibitions in various venues, such as Bezalel 7 – Image Room (Jerusalem), Neurotitan Gallery (Berlin), Alfred - Cooperative Institute for Art and Culture (Tel Aviv), Janco-Dada Museum (Ein-Hod Artists Village), Binyamin Gallery (Tel Aviv), and Indie Gallery (Tel Aviv), among others.