אודות התערוכה | About the Exhibition


אוף סקרין

 

 

אלה ספקטור

אוצרת: הגר בריל

 

 

במשל המערה המפורסם של אפלטון מסופר על קבוצת אסירים החיים כל חייהם בתוך מערה חשוכה, קשורים זה לזה, גבם מופנה אל הפתח ופניהם אל קיר המערה הפנימי. הם אינם יכולים להסתובב, לזוז או להפנות את מבטם מן הקיר. מאחורי גבם, בפתח המערה, דולקת מדורה תמידית מאחורי חומה. האנשים הנמצאים מחוץ למערה עוברים בין המדורה לבין החומה והפתח, נושאים כלים וחפצים גבוהים, ואלו מטילים את צילם על קיר המערה. האסירים רואים את הצללים ושומעים את קולות האנשים, ומאמינים בכל ליבם כי המראות שלפניהם הם העולם כולו. כאשר אחד מהם מצליח להשתחרר ולומד להכיר את העולם שמחוץ למערה, הוא חוזר אל חבריו, מספר על מה שראה, ומבקש לשחרר גם אותם. האסירים האחרים משוכנעים שחברם התעוור או השתגע, מסרבים להאמין לו, ואף מאיימים להרגו אם ישחררם.

 

המשל האפלטוני מדבר על הדרכים להגיע לחוכמה ולידיעה, על תפקידו של הפילוסוף בחשיפת האמת המוחלטת ועל בחירתם של אנשים להישאר בחשכה, המשולה לבערות. המערה הקסומה והמנצנצת שבונה אלה ספקטור בחלל הגלריה מציעה התבוננות אחרת על הנמשל: ראשית, היא מדגישה את הגבול הדק, הבלתי נראה כמעט, שבין אמת ובדיה. שנית, היא מצביעה על הצורך שלנו בדמיון, שאינו נובע מבחירה בלתי מושכלת דווקא, ומחדדת את העדפתנו את האשליה, את עולם הצללים, על פני המציאות.

 

כבר בכניסה לגלריה אנו נתקלים בעבודת וידאו המציגה את פנים המערה: נטיפי סלע ארוכים, אבני גביש סגלגלות וטחב ירוק המכסים על משטחי הסלע, ושלוליות מים שנקוו בקרקעית. במבט ראשון נדמה שהחלל החשוך ואפוף הערפל המוצג לפנינו מהווה חלק מסרט טבע שצולם במקום פראי ונידח: כמו בתוכניות מחקריות המוצגות בערוצי הטבע והמדע, אנו נחשפים בווידאו למערה אקזוטית, אשר נותרה נסתרת מעינינו עד הגעת המצלמה. כמה נפלא לדעת שעדיין ישנם מקומות מסתור בראשיתיים כאלו, שיד האדם טרם נגעה בהם, שעוד ניתן לגלות אותם, לברוח אליהם או לפחות לצפות בהם, ולהתפעל מעוצמתו ויופיו של הטבע.

 

אך במבט שני, המערה אולי איננה מערה טבעית כלל. בה במידה היא יכולה להיות גם גילום של מקום מסתורי ומכושף, הלקוח דווקא מסרטי הרפתקאות ופנטזיה ולא מסרטי טבע: החלל המקורה במעבה האדמה, אשר אור מועט חודר אליו דרך נקודה אחת בלבד, משמש רבות כנקודת מפתח חשובה ועוצמתית בספרות ובקולנוע בשל תכונות אלה ממש, ההופכות אותו למקום האולטימטיבי לשמירת סודות – ולגילויים. ניתן לחשוב למשל על מסע אל בטן האדמה של ז'ול ורן; על המערה המכושפת ליד הים המופיעה בספר השישי בסדרת הארי פוטר; או על מערת האוצר המקוללת בסרט הראשון בסדרת שודדי הקאריביים. בדוגמאות אלה ובאחרות, המערה היא המקום שבו מסתתרות הדמויות הבדיוניות מפני הסערה במהלך הלילה, שדרכו הן נכנסות אל המחילות המובילות אל תוך העיר המבוצרת, ושבתוכו תמיד ימתינו שלדים, דרקון או תיבת אוצר. המערה היא מושא הפנטזיות המושלם שלנו: גם של אלו שצריך להסתיר, וגם של אלו שנרצה, יום אחד, לגלות.

 

בחלל הגלריה נחשפת מולנו האשליה עצמה: אותה מערה שהופיעה על גבי המסך, ניצבת במרכז הגלריה כשהיא מפורקת לחלקים. את שכבות הסלע המרכיבות אותה מחזיקים מוטות מתכת, והתאורה המכוונת היטב הסובבת אותה גורמת לה לזהור ולהבריק בשלל צבעים. אנו מגלים כי נכנסנו אל סט קולנועי המכיל מערך מורכב של תפאורה, המייצרת עבורנו, בזווית צילום מסוימת, את אותו דימוי צופן סוד שהופיע בווידאו. הקסם שאפף את המערה נפרט למרכיביו, ואת הפנטזיה המסתורית מחליפה חדוות (או אכזבת) הגילוי: הסלעים אינם סלעים, הגבישים גדלים בתנאי מעבדה, האד המיתמר הוא תוצר של מכונה, והטחב עשוי ספוג. בכך, ספקטור חושפת לפנינו בו זמנית הן את האשליה והן את ההתפכחות ממנה: היא מעניקה לנו לרגע את הקסם עצמו – אך מגלה בפנינו את תהליך היצירה שלו.

 

'אוף־סקרין' הוא מונח קולנועי מקצועי, המתאר את ההתרחשות שמחוץ לפריים. בעוד המצלמה מתמקדת במקום אחד או בדמות מסוימת, ישנו עולם שלם הרוחש סביב הדימוי הספציפי שבוחרים עבורנו הצלם, הבמאי או העורך. זהו, כמובן, עולם בדיוני לחלוטין – כזה שאנו מאמינים בקיומו הזמני המועבר אלינו באמצעות תסריט, משחק, סאונד, אביזרים ושלל אמצעים אחרים. הדימוי הקולנועי, בעיקר זה הפנטסטי, משרת היטב את הצורך שלנו בבריחה מן המציאות. אף שברור לנו כי הדימויים הקולנועיים הנגלים לנגד עינינו הם תוצר של המצאה, ייצור ועיבוד תמונה – שלא לומר של זיוף ומניפולציה – אנו לא מתייחסים אליהם ככאלו. נהפוך הוא: האפשרות המדומיינת של חיים אחרים, של סיפורים אחרים, של מעשיות מופלאות המתרחשות אי־שם – קוסמת לנו. אנו רוצים להאמין בתמונות, בפנטזיה, בעלילה כולה – גם כאשר אין לנו ספק שמדובר בבדיה מוחלטת, שאין לה כל אחיזה במציאות. כמו הכלואים במערה, אנו מעוניינים להתבונן בצללים המוטלים על מסך הקולנוע והטלוויזיה. העולם שבחוץ יכול, לפחות לעת עתה, לחכות.

 

 

הגר בריל

ינואר 2019

 

 

 

offscreen

 

Plato's famous Allegory of the Cave tells about a group of prisoners who live all their life in a dark cave, tied to each other, they can’t turn around, can’t move or look at anything but the cave’s walls. Behind them, at the cave’s entrance, there's an ever-burning fire behind a partition.

The people outside the cave are moving between the bonfire and the partition in front of the entrance, carrying different tools and objects who cast their shadows on the cave’s internal wall. The prisoners see the shadows, hear the noises and believe with all their hearts that the sights in front of them are the actual world.

When one of them manages to break free and learns about the world outside the cave, he goes back to his friends and tells them all that he saw, asking to release them as well. The other prisoners are convinced that their friend has gone mad or blind, they refuse to believe him and even threat to kill him if he tries to unchain them.

 

The Platonic allegory discusses the ways to achieve wisdom and knowledge, the philosopher roll in exposing absolute truth and the people’s choice to stay in the dark which is analogous to ignorance.

The magical and sparkling cave, built by Ella Spector within the gallery’s space, offers a different perspective to Plato’s moral: first, it emphasizes the thin, almost invisible line between truth and fiction. Second, it displays our need for imagination - a need which is not necessarily derived from an uninformed choice - and enhances our preference of the illusion, the world of shadows, over reality.

 

At the entrance to the gallery, we come upon a video work that shows the interior of a cave: long dripstones, purplish crystals and green moss carpet the surfaces, where small pools are gathered at the cave’s bed. At first glance, it seems as though the dark hazy space facing us is part of a nature documentary presenting a wild, remote place: where we are exposed to an exotic cave that was hidden until the camera revealed it to us. How wonderful it is to know that those primordial, hidden places still exist. A haven, untouched by man, they are left to be discovered or maybe only to be seen; allowing us to admire nature’s beauty and power.

 

On a second glance, perhaps the cave isn’t so natural after all. It could be the embodiment of someplace wondrous and magical, straight from fantasy and adventure films: the underground cavern, where light can hardly pierce the darkness, is often used as a powerful key point in literature and cinema, seeing that these qualities are those who make it the perfect place for keeping secrets - and discovering them. One can think of Journey to the Center of the Earth by Jules Verne; the enchanted cave between the rocks in Harry Potter and the Half-Blood Prince; or the cursed treasure cave in the Pirates of the Caribbean - The Curse of the Black Pearl.

In these examples and others, the cave is where the characters hide from the storm, the place where they start their exploration into the fortified city, in which they will find skeletons, dragons or treasures. The cave is the perfect object of our fantasies – fantasies we need to hide as well as ones we wish to discover.

 

Inside the gallery, the illusion uncovers: the same cave appearing on the screen is now positioned in the middle of the room, disassembled into pieces. The layers of stone are held by construction polls, the well-adjusted light makes it shine and shimmer. We are entering into a movie set that holds an intricate setting which looks, from a certain angle, like the same secretive image which appeared on the video. The magic that encompassed us is disassembled and the mysterious fantasy is replaced with the joy (or disappointment) of discovery: the rocks aren't rocks, the crystals are lab-grown, the floating mist is made with a machine and the moss is actually a sponge. And so, Spector is presenting us with the illusion and the disillusion at the time: for a moment she gives us magic itself and then tells us how it was done.

 

‘Offscreen’ is a cinematic term that describes what is happening outside the frame. While the camera is focused on one place or one character, there’s a whole world that unfurls around a specific image that is chosen for us by the photographer, the director or the editor. This world is of course completely fictional - one that we believe in its temporary existence, build from screenplays, acting, sounds, props and other means.

 

The cinematic image, especially the fantastic one, is serving our need to escape reality. Even when we know those images are a result of invention, creation and production, not to say fabrication and manipulation - we don’t see them as such. On the contrary: the possibility of different lives and other stories happening somewhere over the rainbow capture all of us. We want to believe the pictures, the fantasy, the story, even when the deception is obvious. Like those imprisoned in the cave, we are fascinated by the shadows which are cast on the screen. The world outside can wait for a while.

 

Hagar Bril

January 2019