בספר הילדים הנסיכה שרצתה את הירח, הנסיכה ליאונורה נופלת למשכב בשל רצונה העז לקבל את הירח. אביה המלך מזמן את כל יועציו – שר החצר, שר האוצר והקוסם – על מנת שישיגו במהרה את הגרם השמימי עבור בתו. היועצים מפרטים סיבות שונות מדוע הבאת הירח לארמון אינה אפשרית: הוא גדול מדי, או רחוק מדי, או עשוי אש חמה שתעלה את הממלכה כולה בלהבות. אך בסופו של דבר המשימה מתבצעת בהצלחה: ליצן החצר שואל את הנסיכה כיצד נראה הירח וממה הוא עשוי, ומשיג אותו עבורה – כתליון זהב קטנטן ומעוגל הנח על שרשרת.
בקריאה ראשונה סיפור הילדים נדמה כמציג אהבה שאינה תלויה בדבר בין אב ובתו. אך בין השורות עולות וצצות שאלות: מדוע האב אינו מגלה לה את האמת על אודות טבעו האמיתי של הירח? מדוע אינו מנצל את ההזדמנות כדי להציג בפניה את נפלאות הטבע? האם הרצון לשמר את העולם המדומיין שהיא חיה בו נובע מתוך ניסיון לגונן על תמימותה מפני המציאות נטולת הקסם של עולם המבוגרים? או שמא הדבר נעשה מתוך ניסיון כלשהו לשמר ולקבע אותה במקומה הילדותי, התלוי בחסדי האב?
שהרי המלך בסיפור ללא ספק אוהב את בתו הקטנה, מבקש לסייע לה ולרפא את מחלתה. אך לאורך כל העלילה הוא אינו מעלה על דעתו את האפשרות לשאול אותה מה בדיוק היא מבקשת לעצמה. בפועל, מי שמציע לפנות אליה הוא דווקא הליצן, דמות כמעט שולית בחצר המלך, שאין לה כל תחומי אחריות ממשיים. המלך אף לא שואל בעצתו, אלא רק מבקש ממנו שינגן עבורו – ורק אז פונה הליצן אל המלך ומציע לו את עזרתו.
הפסלים של אהרונוביץ' הפזורים בחלל התערוכה מתכתבים עם השאלות המורכבות הללו על אודות מערכות יחסים. הם מתארים סצנות שונות המציגות דמות של אב המבקש להביא לבתו את הירח. האב מנסה ללכוד את הירח בדרכים שונות ורבות, לעתים בשיתוף עם הילדה ולעתים בלעדיה: באמצעות השתקפות אור הירח בדלי מים, על ידי פיסולו בשיש, על ידי החלפתו במנורה עגולה ועוד. לרגעים נדמה כי האב עצמו הוא מוכה־הירח, כמו אחוז בטירוף סהרורי שהוא עצמו אינו מודע אליו, נתון להשפעתו של רצון דוחק ועוצמתי לספק את משאלת לבה של הבת. מתוך הדחיפות האובססיבית הזו נולדת לפתע יצירת האמנות: האב אינו יכול לתת לבתו את הסהר המרוחק, והפתרונות היצירתיים שהוא ממציא מולידים אובייקטים חדשים בעולם, המדמים את מושא רצונותיה ומבקשים לקרב אליה את הדבר הרחוק מהישג ידה.
אך הדימוי של הדבר איננו הדבר עצמו. כל פתרון שמנסה האב מהווה, בסופו של דבר, רק תחליף, חיקוי חיוור לירח שאין באפשרותו להשיג באמת עבור ילדתו. כל אחת מהדרכים שהוא מנסה נידונה לכישלון, והעבודות של אהרונוביץ' אף מתארות את התנגדותה של הבת לניסיונותיו לרצות אותה: ברובן היא מתרחקת ממנו, מנסה לחמוק מאחיזתו ומפנה לו את גבה. האב, המכלה את זמנו בעמלנות חסרת תועלת, מנסה לשאוב את בתו אל תוך המאבק העיקש לענות על משאלותיה, אך היא מבקשת דווקא להיפרד ממנו, לפעול במרחק מה ממנו, ואולי אף להגשים את משאלותיה שלה בעצמה, ללא עזרתו ובאופן אינדיבידואלי.
העבודות השונות בתערוכה שואבות את השראתן מסיפורי ילדים מוכרים נוספים וכן מאגדות עמים וסיפורים מיתולוגיים, המקבלים פרשנות חדשה דרך הדמויות המפוסלות ומאירים בתורם על מערכת היחסים בין האב לבתו. כך למשל, פסל אחד מראה את דמות הילדה לבושה בשמלה לבנה ומפנה את פניה כלפי הירח כמו בסיפור שמלת השבת של חנהל'ה – אך הירח איננו בנמצא. פסל אחר מראה את האב מנסה להרכיב לבתו כנפיים – ממש כמו דדלוס, האמן המוכשר מן המיתולוגיה היוונית, אשר ביקש למלט את עצמו ואת בנו איקרוס מן האי כרתים באמצעות כנפיים עשויות נוצות, חוטים ודונג. סיפורם של איקרוס ודדלוס מסתיים, כזכור, באופן טרגי: איקרוס, הנער הפזיז, לא שומע בקול אביו ומגביה עוף עד לשמש. הדונג המחזיק את כנפיו נמס, והוא נופל וטובע בים. מערכת היחסים המשפחתית הזאת, כמו זו המתקיימת בין המלך לנסיכה ליאונורה, מעוררת שאלות לגבי תלות והזדקקות, וקוראת לנו לבחון לעומק את הצורך שלנו לספק ולרצות את האחר – גם כאשר יש לכך מחיר כבד. מקומו של חטא הגאווה אינו נפקד מסיפורים אלו: בסיפור המיתולוגי הילד הוא שחוטא בכך כאשר אינו שומע בקולו של אביו. בסיפור הילדים זהו דווקא האב המבקש להיות כל־יכול, וכך מוצא את עצמו משקר לבתו הקטנה במצח נחושה.
בפסל אחר נראה כי הילדה נרתמה למשימתו של אביה: שניהם רוכנים מעל סולם עץ שבאמצעותו מבקש האב לטפס לשמיים על מנת להגיע אל הירח. אך מבטה הזועם של הבת והמסמרים החדים הבולטים מפיותיהם של השניים, מרמזים על תגובה אלימה כמעט הרוחשת מתחת לפני השטח. פסל נוסף מאיר את שיתוף הפעולה המדומה שלהם באור אחר: ירח גדול ניצב כעת ביניהם, והאב מנסה לגלגל את הכדור הלבן ממנו אל עבר בתו. מתוך מאמץ נואש לספק את רצונותיה, האב לא מבחין בניסיונה של בתו להדוף את הירח ולהרחיקו מעליה. האם הוא יכול לדעת מה באמת היא רוצה? האם הילדה בכלל מעוניינת בעזרתו של האב? שניהם לכודים משני עברי הירח: הם אינם רואים אחד את השני, שכן הירח גדול מדי, ומסתיר להם זה את זו, וכל אחד מהם מתבונן לצד אחר. פעולת הדחיפה של האב מזכירה את סיפורו המיתולוגי של סיזיפוס, אשר גורלו נחרץ להמשיך ולגלגל סלע כבד במעלה ההר בכל יום, מבוקר עד ערב, רק על מנת לראותו מתדרדר אל מרגלות ההר עם בוא הלילה. כמו סיזיפוס, האב נתון במאבק עיקש לעמוד במשימה בלתי אפשרית – וחסרת תוחלת.
בכל הסיטואציות הללו, האב, כך נדמה, חוזר ומנסה לענות על משאלות הלב של בתו. אך לצד כוונותיו הטובות, הוא, כמו המלך, לא רק מסייע לבתו אלא גם מזיק לה: מסתמן כי כל הפעולות שהוא נוקט כדי להגשים את משאלותיה, חוסמות בעל-כורחן את דרכה מלגדול ולהפוך לאדם בוגר ועצמאי. כל אותם נרטיבים תרבותיים העוסקים ביחסי הורים וילדים מתגלים לפתע במערומיהם, כאשר מסתבר לנו שהדמות ההורית המבקשת להיטיב עם ילדיה, מבקשת בה בעת ללכוד אותם, להצר את צעדיהם ולשמר את מעמדם כמי שתמיד נזקקים לעזרה.
ואולי הדבר נכון לא רק לגבי הורים וילדים, אלא עבור כולנו, כל הפרטים המרכיבים את החברה האנושית: מתי אנחנו באמת מנסים לסייע לאחר, ומתי עושים זאת רק על מנת להרגיש טוב עם עצמנו? עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על מעשיו ורצונותיו של אדם אחר, ומתי האחריות הזו הופכת למגבלה כובלת? האם הפעולות שלנו בעולם נעשות ללא תלות בתגובת הזולת, או על מנת שאנשים אחרים יכירו בקיומנו ויאשרו אותו? הכוונות הטובות הטמונות בעשייה האנושית נפרשות מולנו בעבודותיה של אהרונוביץ' ככאלו המרצפות את הדרך אל עבר מערכות יחסים מפותלות, מורכבות ומגוננות יתר על המידה: קשר אנושי סבוך שבו איננו יכולים לדעת בוודאות מי נותן ומי מקבל, מי נושא באחריות ומי חוטא ביהירות, מי המבוגר – ומי הילד.
הגר בריל
אפריל 2019