אודות התערוכה  | About the Exhibition

אודות התערוכה | About the Exhibition


הטבע אינו משתוקק לאושר

את המושג "טבע" אנו נוטים לרוב לפרש כמושג הופכי למושג "תרבות". הטבע הוא חלקו הבלתי־מתורבת של העולם: אזור פראי, פרוע ומופרע, שאינו נתון תחת מגבלות הסדר האנושי. לנו, כבני אדם, אין שליטה על הטבע ועל המתחולל בו, והוא מהווה עבורנו מקום מסתורי ואפל, שבו הכל יכול להתרחש.
 
ובכל זאת, האנושות מנסה תדיר להגדיר ולסמן את הטבע. אין זה מקרה שעלילותיהן של אגדות ילדים ידועות מתרחשות ביער: שם, רחוק מהציוויליזציה, מהתרבות, מהמוסר האנושי ומהקוד החברתי, יכולה המכשפה לבנות את ביתה ולאכול ילדים, החיות יכולות לדבר אל בני אדם ואיש הזאב מוצא מקלט בלילות של ירח מלא. אנו מנסים להבין את המתרחש בטבע, לפענח את הכוחות הפועלים בו, לתת שמות לחלקים המרכיבים אותו. לשם כך אנו רותמים לא רק את הספרות, אלא גם את כוחו של המדע: אנחנו מסוגלים לחזות את תנאי מזג האוויר ואת התפרצויותיהם של הרי געש, להנדס מזונות חדשים, למצוא מים מתחת לפני הקרקע ולשבט בעלי חיים.
 
אך ההתבוננות שלנו על הטבע הזר לנו נעשית תמיד מתוך עיניים אנושיות. תופעות של מוות, אלימות, הרס וכליה המתרחשות בטבע כחלק ממחזור החיים, עדיין נתפסות בעינינו כתופעות שליליות, כאובות, שיש לנסות ולהתרחק מהן ככל האפשר. אנו מעניקים ערך אנושי לשיטפונות, לרעידות אדמה, לבצורות, לגלי צונאמי ולאירועים הדומים להם. עבור הנפש האנושית, התרחשויות אלו נחוות כאסונות רווי אלימות וחוסר אונים הנופלים עלינו, אך למעשה הן תופעות נייטרליות לחלוטין. הטבע אינו יוצא כנגדנו – ההשפעה עלינו היא רק נזק משני לאירועים המתחוללים בו במנותק מאיתנו, חרף כל ניסיונותינו לתת להם פשר.
 
בתערוכה זו נפרשות לפנינו עבודותיהן של שלוש אמניות המבקשות להציג התבוננות אחרת בטבע, ומציעות פרשנות פואטית לצדדים האפלים שבו. בעבודות שלהן זוכות תופעות הטבע למעין הכרה בקיומן האגבי: עובדת היותן בלתי­־נמנעות מעניקה להן דווקא ערך מוסף, והן מוצאות את מקומן בחלל הגלריה כדימויים של יופי נוגה, כאב מטהר ותחושת אובדן עמומה.
 
רותם ריטוב מציגה סדרת עבודות הקשורה באלה מדומיינת בשם "עדהלעד". זוהי אלה הקשורה בזיכרון ובתיעוד: היא יודעת־כל ושומרת־כל, אוצרת בזיכרונה את כל עלילות העולם לפני שהן נכנסות אל תוך התרבות והופכות להיסטוריה כתובה ומובנת. עם זאת, אין לה את היכולת האנושית להעניק פרשנות לאירועים ולהתרחשויות, ובשל כך, היא הטבע בהתגלמותו: אנחנו איננו מסוגלים להבין אותה ואת זיכרונותיה, או לפענח את ממשות האירועים שהיא אוצרת בקרבה.
 
מקום הפולחן של עדהלעד מעוצב כקבר שייח': מבנה ריבועי בעל כיפה מעוגלת, לרוב עשוי אבן, השכיח בנוף המזרח התיכון. אך מבנה הקבר של עדהלעד עשוי יריעות אדמה. זהו מבנה ארעי ונייד, כראוי לאלה אשר מהותה – כמו מהות הטבע – חומקת מאיתנו. זהו אינו בניין אבן הניצב במקומו כעובדה, אלא מתחם בר הזזה, אשר יכול בכל רגע נתון להתקפל ולהיפרש במקום חדש. בה בעת, הוא מעניק לנו את התחושה של כניסה למערה או אל חלל תת קרקעי, המקיף אותנו בחומר הטבע הראשוני: האדמה. האלה חומקת מהישג ידינו גם כאשר אנו נכנסים אל תוך ההיכל – מקצה הכיפה צופה בנו עין פקוחה לרווחה, המביטה עלינו אך אינה מגיבה לנוכחותנו. האלה סופגת כך את קיומנו כחלק אינטגרלי מהעולם, מן הטבע, מבלי לייחס לנו חשיבות מיוחדת.
 
אלמנטים פולחניים נוספים של האלה תלויים על גבי קיר הגלריה: זרי קוצים יבשים שהאלה עונדת לראשה ומיניאטורות בצורת קבר השייח' ניצבים בשורות סדורות זה לצד זה, אות לניסיוננו העקר ליצור סדר ובכך להעניק פרשנות ומובן לטבעה הבלתי נתפס של האלה, ושל הטבע עצמו.
 
התצלומים של הדר מיץ הניצבים מצדו השני של הקיר מנציחים רגעים של מוות מדומה, אשר אינו מעורר תחושות של צער או כאב, אלא של בלבול ותמיהה. בתצלום אחד מופיע מזח עץ, ולצידו סולם מתכת היורד אל מי האגם. הרקע האפל של מי האגם הכהים מזכיר סצנה מבשרת רעות מסרט אימה, ובתחילה נדמה כי אנו מתבוננים בגופת ציפור שהתרסקה אל מותה על גבי המזח. אך למעשה, ההתרחשות האלימה איננה מתרחשת כלל: מותה של הציפור כבר קרה ונעלם מעינינו, ועל המזח נותרו רק כנפיים המונחות בתחביר מכוון, מתפרשות לכיוונים שונים, כמו מתכוננות להמריא מחדש. בתצלום השני מופיע נחיל פרפרים שנלכד בשיח בקצה אגם. הפרפרים כרוכים סביב ענפי השיח, סבוכים זה בזה. רק מבט חד יגלה לנו כי מדובר בפרפרי נייר שמיץ גזרה וסידרה בקפדנות על גבי הענף: אלו אינם יצורים יפהפיים חסרי ישע, אלא העתק מלאכותי שלהם.
 
העבודות של מיץ אינן עוסקות באופן ישיר במוות עצמו, אלא באשליית התפיסה האנושית הנוגעת לו. כבני אדם, אנו שבויים באמונה שאנחנו יכולים לטבע, מסוגלים להגדיר אותו – ומסוגלים לגבור עליו. תחושת המסוגלות הכוזבת שלנו מכסה על הפחד הבסיסי, הראשוני, מהעובדה שיום אחד ניעלם מעל פני האדמה. בתצלומיה חושפת מיץ את אשליית הכוח שלנו, את חוסר האפשרות שלנו להתמודד עם ההשלכות של הזמן החולף ושל המוות המאיים עלינו. לרגעים נדמה לנו שאנו יודעים לומר מה מתואר בהם – ציפור מתה, פרפרים על שיח – אך למעשה הם מהתלים בנו, לא מאפשרים לנו לדעת מה באמת מתחולל בקרבם, ואין לנו יכולת להגדיר אותם או לשלוט בהם.
 
פרפרי הנייר חוזרים גם בעבודות הווידאו של מיץ: באחת, גופות הפרפרים מוטלות אל מי האגם. הן שטות מצד לצד בתנועות עדינות על גבי האדוות, לצד הצמחייה המשתקפת במים. זוהי עבודה המזמנת התבוננות דווקא בצדו היפה של המוות: שיוט הכנפיים על גבי המים הוא אסתטי מדי, איטי מדי, פיוטי מדי מכדי שנוכל לחשוב על חיים שנגדעו באבם. שהרי אף אילו היה מדובר בפרפרים אמיתיים, היינו ככל הנראה מתקשים להתעצב נוכח המוות: חייהם של פרפרים הם קצרים להחריד, ומותם תמיד ידוע מראש. בעבודת הווידאו השנייה, מיץ מריצה לאחור תהליך של שריפת פרפרים: פרפרי הנייר העולים באש כמו קמים לתחייה, כנפיהם נפרשות מחדש מתוך הלהבות כעוף החול האגדי, עד שהם חוזרים למצבם השלם. תהליך מותם הוא בעצם חלק מתהליך חייהם: מהלך חיים טבעי, אגבי, המתנהל במחזוריות ובאין מפריע, איתנו או בלעדינו.
 
עבודות הרישום הגדולות שמציגה אביטל כנעני מכניסות אל חלל הגלריה פיסות של טבע מאיים. בשתיים מהן מופיע מעין תוואי נוף של הר שחור משחור. באחת – פסגתו הצרה חדה ונוקבת, ונדמה שגם אם נגיע אליה לא נוכל לעמוד בראשה. בשנייה – פני השטח של ההר נראים כפי שהיו ניצבים תחת רגלינו לו עמדנו על קצהו, רגע לפני הנפילה לתהום. בשתי העבודות, ההר השחור מרחיק אותנו: הוא אטום ומרוחק, נטול הקשר ומנותק מכל רמז לסביבתו הטבעית. אינטנסיביות הרישום של כנעני כמו יוצקת נפח ממשי אל הדימוי השטוח, ופסי הגרפיט הכהים נערמים זה על גבי זה, מצטברים ומתלכדים לכדי מרקם קשיח, צפוף ואימתני. רווח קטן הנותר בין שני הניירות מאפשר מעט אוויר לנשימה אל מול המסה השחורה, ומערער על יציבותו החומרית של ההר, הנדמה כתלוי על בלימה.
 
בעבודה שלישית, כנעני משרטטת את גופה של ציפור גדולת ממדים. זהו דימוי פרום, מטושטש, שהדינמיות הרישומית ניכרת בו. קווי המתאר של הציפור אינם אחידים, משתלחים לכל עבר, הופכים לכתמים. גם הציפור, כמו ההר, מתפרשת על פני יותר מגיליון נייר אחד. לרגע נדמה שהיא מפורקת – אך עצם הפירוק כמו מגדיל את ממדיה הגדולים ממילא, מרחיב את שטח המחייה שלה, מעצים את התנועתיות הלכודה בקווים עד שהיא כמעט מייצרת משב רוח בחלל הגלריה. נדמה שראשה נוטה מטה – האם היא מאבדת שליטה על מעופה? מסתחררת אל מותה? אולי צוללת מטה, מכוונת את מבטה כלפינו? או שמא דווקא נוחתת על קרקע יציבה?
 
אין לנו דרך לנחש את כוונותיה הנסתרות של הציפור, כפי שאין לנו דרך לפענח את הטבע כולו. אנו מבקשים להמציא נרטיב, לפענח מהלך עניינים הגיוני, למצוא תשובות. אך במקום שבו אנו מחפשים תשובות, אנו מגלים כי בניגוד אלינו – לטבע אין הסבר.  אין לו מטרה אידיאלית או ייעוד הגדול ממנו. בניגוד אלינו, הטבע אינו משתוקק לאושר.
 
הגר בריל
מאי 2018

Nature Does Not Long for Happiness

We generally tend to understand Nature as the opposite of Culture. Nature is the uncivilized part of the world: a wild, untamed, unsettled realm, free of the restrictions of human order. We, as human beings, have no control over nature and what happens in it. For us, nature is a dark, mysterious place where anything can happen.
 
And, yet, humans are always trying to define and delimit nature. It is no coincidence that famous fairy tales are set in the forest: There, far from civilization, culture, human morality, and social norms, an evil witch can build her gingerbread house and eat children, a wolf can converse with a little girl, and a werewolf can take refuge until a princess restores him to human form. We try to understand what happens in nature, unlock the mystery of the forces operating in it, and name nature’s constituent parts. To these ends, we harness not only literature, but also the power of science, so that we can forecast the weather and volcanic eruptions, genetically modify food, find water underground, and clone sheep.
 
But our gaze at nature, which is foreign to us, always occurs through human eyes. We still view the death, violence, destruction, and obliteration occurring in the natural cycle of life as negative, painful phenomena we need to keep at arm’s length. We imbue floods, earthquakes, droughts, and tsunamis with human value. To the human mind, these events are disastrous, violent, events that fill us with helplessness. Yet, in fact, they are completely neutral. Nature has not decided to declare war on us, and its effect on people is incidental to events happening in complete dissociation from us, despite our attempt to give them meaning.
 
This exhibition presents the work of three artists suggesting a different look at nature and offering a poetic interpretation of nature’s darker sides. In their works, natural phenomena are acknowledged for their randomness: the fact they are inevitable actually enhances them, and they assume their place in the gallery space as images of melancholic beauty, purifying pain, and a vague sense of loss.
 
Rotem Ritov presents a series of works whose unifying theme is the imaginary goddess Adalaad,[2] a goddess of memory and documentation: she knows all and retains all, keeping in her memory all the stories of the world before they enter culture and become written, explicable history. On the other hand, she lacks the human ability to provide events with an explanation or interpretation. Thus, she is nature itself: we are unable to understand her and her memories or decipher the reality of the occurrences contained in her.
The ritual space for worshipping Adalaad is designed like a sheikh’s tomb: a square structure with a rounded dome, usually made of stone, a common sight in the Middle East landscape. But Adalaad’s vault is made of sheets of earth. It is a temporary, nomadic structure, as befits a goddess whose essence – like the essence of nature itself – eludes us. This is not a stone structure standing in place like a fact on the ground, but a movable facility that can at any moment be folded up and set up elsewhere. At the same time, it gives us the sense of entering a cave or underground burrow that enfolds us in the primordial matter of nature: earth. The goddess evades our grasp even when we enter the temple: from the top of the dome, a wide-open eye looks down on us without responding to our presence. The goddess absorbs our existence as an integral part of the world and nature without attributing any particular importance to us.
 
Other ritualistic elements of the goddess are hung on the gallery walls: garlands of dried thorns the goddess wears on her head, and miniatures shaped like the sheikh’s tomb are arranged in neat lines – a symbol of our attempt to create order, thereby imbuing meaning to the nature of the ungraspable goddess and to nature itself.
 
The photographs by Hadar Mitz placed on the other side of the wall commemorate moments of fictitious death that does not cause sorry or pain, but rather confusion and wonder. One photograph depicts a wooden pier with an affixed metal ladder that descends into a lake. The lake’s murky background and the dark water are reminiscent of an ominous scene from a horror movie. At first, we think we are looking at the body of a bird that has plunged to its death on the pier. But in fact, there is no violent occurrence. The bird’s death has already happened, out of our sight, and all that remains on the pier are intentionally placed wings pointing in different directions, as if getting ready to take flight again. In the second photograph, we see a swarm of butterflies caught in a bush at the edge of a lake. The butterflies are wrapped around the branches, entangled in one another. Only the careful eye will see that these are paper butterflies Mitz has cut out and carefully arranged on the branches: these are not beautiful but helpless creatures, rather only artificial copies.
 
Mitz’s works do not deal directly with death, but with the illusion of human understanding of death. As people, we are captive to the belief that we are a match for nature, that we can define it, and that we can best it. Our false sense of competence is a veil concealing our fundamental, primary fear of the fact that, one day, we will cease to exist and disappear. In her photographs, Mitz exposes the illusion that we have power and points to our inability to face the ramifications of passing time and the threat of death looming over us. For a moment, we think we know what the images portray – a dead bird, butterflies trapped in a bush – but, in reality, they tease us and do not allow us to know exactly what is going on in them. We lack the capacity to define and control them.
 
The paper butterflies recur in Mitz’s video works. In one, the dead butterflies are cast into the lake. They float back and forth, gently moving with the current, next to the reflection of the vegetation growing next to the water. This work invites us to observe the beautiful aspect of death: the motion of the wings on the water is too aesthetic, too slow, too poetic for us to be able to think of life cut short. Even if these were real butterflies, we would probably have a hard time being sad over their death. The life of a butterfly is disturbingly short, and its death comes as no surprise. In the second video work, Mitz shows a time-reversed video of burning butterflies. The paper butterflies going up in flames come back to life; out of the fire, their wings spread out again, Phoenix-like, until they are once more whole. The process of their death is part of the process of their life: a natural, incidental lifespan, occurring in cycles, regardless of human intervention.
 
Avital Cnaani’s large drawings bring pieces of menacing nature into the gallery. Two of the drawings feature a sort of outline of a mountain landscape, blacker than black. In one, the peak is pointed, sharp; even if we were to reach it, it seems we would never be able to stand on it. In the other, the mountaintop appears to us as we would see it were we perched on the peak in that second before tumbling into the abyss. In both, the black mountain keeps us at bay: it is opaque, distant, without context, detached from any hint as to its natural environment. The intensity of Cnaani’s drawing seems to infuse the flat image with real volume, and the dark graphite lines, heaped one on top of the other, accrue and coalesce into a rigid, dense, terrifying texture. The small space between the two sheets of paper gives some breathing room next to the black mass and undermines the material stability of the mountain, which seems to be suspended by a thread.
 
In a third work, Cnaani sketches the body of a very large bird. The image is tattered and smudged, imprinted with the dynamism of the sketching. The bird’s outline is not uniform; it veers off every which way, becoming blots. The bird, like the mountain, takes up more than one sheet of paper. For a moment, it seeks to be in parts, but the fact that it is fragmented expands its already-large proportions even more, extends its habitat, infuses the motion trapped within the lines with such power that the image almost causes a breeze to flutter through the gallery. It seems that the head is facing downward: Is the bird losing control of its flight? Plunging to its death? Or has it locked its gaze on us and is diving our way? Or will it land on solid ground?
 
We have no way of knowing the bird’s intentions, just as we have no way of deciphering nature as a whole. We invent a narrative, try to decipher a logical order of events, and find answers. But where we look for answers, we find that, unlike ourselves, nature has no explanation. It has no idealistic purpose or destiny greater than itself. Unlike us, nature does not long for happiness.
 
Hagar Bril
May 2018