פרסומים בתקשורת | ממשל וחברה אזרחית


תכניות טלוויזיה וקטעי עיתונות | ד"ר אסנת עקירב

מחוץ לבועה

לצפייה באייטם לחץ כאן

כתבות באינטרנט

חוסר השוויון המגדרי בישראל מהווה תעודת עניות למדינה

מקור ראשון - לצפייה באייטם לחץ כאן
23.06.2020

"פוליטיקה בלי נשים היא תזמורת ללא כלי מיתר"

ישראל היום - לצפייה באייטם לחץ
28.06.2018

שוות ולא שבויות בין שווים: ייצוג נשים בבחירות לרשויות המקומיות

סלונה - Saloona- לצפייה באייטם לחץ כאן
26.06.2018

העצמה נשית מתוצרת מקומית

Ynet - לצפייה באייטם לחץ כאן
02.06.2018

לנשים אסור לוותר על הזירה הציבורית

אלהכפר - לצפיה באייטם לחץ כאן
גליון פברואר 2018

ד"ר אסנת עקירב מרצה בכנס "הפריפריה במרכז" בכנסת ישראל - לצפייה בהרצאה לחץ כאן
 3.12.2019

Isef Alumni - ambassadors of social change | בוגרי אייסף - סוכנים של שינוי חברתי - לצפייה לחץ כאן

מדידה ואתגריה: ד״ר אסנת עקירב - לצפייה לחץ כאן

 

כתיבה בבלוג באנגליה

 
Akirav, O. (2018).  Electoral Rules and Legislators' Productivity.  In LSE-based blog and report Democratic Audit. http://www.democraticaudit.com/2018/11/22/does-changing-electoral-rules-affect-legislators-productivity/

הופעות בתקשורת | פרופ' מיכאל קרן

יוטיוב:

פרופ' מיכאל קרן פטרסון, ז'בוטינסקי והגדודים העבריים

לצפייה לחץ כאן
 

YouTube, Facebook and Blogs : Do they matter? Michael Keren

לצפייה לחץ כאן
 

פרשת פנחס

לצפייה לחץ כאן
 

עיתונות:

עצבותה של המכונה

הארץ - לצפייה לחץ
31.03.2020

האל 9000, המחשב הנוירוטי

הארץ - לצפייה לחץ כאן
04.09.2019

מוטב שלא להסביר כלום ולא לקבלו

הארץ - לצפייה לחץ כאן
10.04.2019

הפואמה של טשרניחובסקי שהשיבה לקורבנות העבר את קולם שאבד

הארץ - לצפייה לחץ כאן
19.09.2018

לך דווקא שיגר הקיסר מסר מעל ערש מותו

הארץ - לצפייה לחץ כאן
22.01.2019

העכבר הפגוע, הרדוף והנלעג שוקע מיד ברשע קר

הארץ - לצפייה לחץ כאן
27.02.2018

מדף הספרים של מיכאל קרן

מקור ראשון - לצפייה לחץ כאן
07.12.2008

Canada research chair - Professor Keren

מאמרי עיתונות | ד"ר אריאל כבירי

 

 'אירן: עדיף עכשיו מאשר אחר-כך", מאמר דעה, ישראל היום, 27 מרץ, 2018.

בניגוד ל'מכה מקדימה', הנוגעת לתקיפת האוייב שעות או ימים לפני תקיפתו שלו, ושמהווה פרקטיקה חוקית ושכיחה יחסית ביחסים שבין מדינות, 'מלחמת מנע' הנוגעת לתקיפת אוייב בתנאים נוכחיים עדיפים, מחשש שבעוד מספר שנים הוא יתחזק ועלול לתקוף בתנאים עדיפים לו, היא פרקטיקה שאינה חוקית ונדירה. עם זאת, יש תנאים שבהם ההיגיון של מלחמת מנע - 'עדיף עכשיו מאשר אחר-כך' נתפש כמושך. האם תנאים חריגים שכאלו מתקיימים בהקשר הישראלי-אירני הנוכחי?
סדאם חוסיין הרגיז את ארה"ב לפני שהיה לו נשק גרעיני וזכה לטיפול שיניים והוצאה להורג. מועמר קדאפי וויתר על פיתוח נשק גרעיני וגם הוא איננו עוד. צפון-קוריאה השיגה בעורמה נשק גרעיני ונראה שהמשטר שלה זכה לחסינות מפני ניסיונות חיצוניים להפיל אותו בכוח. הלקח לאירן ברור. ואכן, למרות הסכם הגרעין, נראה שבאירן, ממשיכים לפתח במלוא הקיטור טילים בליסטיים וראשי קרב גרעיניים מותאמים להם, תוך המשך הניסיונות לשנות בכוח את פני המזה"ת כולו. מעשיה של אירן והלקחים מהתגרענותה של צפון קוריאה, מכוונים למציאות שבה התעצמותה הגרעינית של אירן היא שאלה של מתי ולא האם, ואם כך, יש לשאול כיצד יכול להיראות עתיד שכזה?
שני מנגנונים מתחרים שמוצעים בספרות המחקרית יכולים לתת לנו רמז לעתיד שכזה. הראשון הוא 'שלום גרעיני' והשני הוא 'פרדוקס של יציבות ואי יציבות'. אם המנגנון הראשון, שנדמה שהוביל את ארה"ב ובריה"מ ליציבות ולשלום ארוך, יתקיים גם במזה"ת, אזי נוכל לצפות להתנהגות זהירה הן של ישראל והן של אירן  – החשש ממלחמה גרעינית בתנאים אלו הוא כה חזק עד שהצדדים מפחדים מכל מופע של אלימות שעלול להוביל לתהליכי הסלמה קונבנציונליים שיסתכמו בגלישה למלחמה גרעינית.
לעומת זאת, אם המנגנון השני, שנדמה שהוביל את בריה"מ וסין ב-1969, ואת הודו ופקיסטן ב-1999 לחילופי מהלומות קונבנציונליות, הוא שיתקיים במזה"ת, הרי שנוכל לצפות להגברה של עימותים קונבנציונליים בין הצדדים היריבים – זהו סוג של פרדוקס הנובע מחוסנה הייחודי של היציבות האסטרטגית בעידן הגרעין, שבו שני הצדדים מבינים שהפגיעות המתמשכת של תושבי הערים הגדולות מבטיחה שאף צד לא ייזום מלחמה גרעינית, ואם כך, אזי הדרך למלחמה קונבנציונלית מוגבלת - פתוחה.
בהיגיון שכזה, ישראל לא תתקוף מטרות אסטרטגיות באירן ואירן לא תתקוף מטרות אסטרטגיות בישראל. אבל החיזבאללה יוכל לשגר אלפי טילים על ישראל במספר שעלול להכריע את יעילותן של מערכות ההגנה. ישראל כמובן תוכל לתקוף את חיזבאללה בלבנון ובסוריה, אך מקבל ההחלטות – שאותו יש לשכנע להכיר בהפסדו ולהפסיק את לחימתו – יישב בטהרן המוגנת.
 
האם החברה הישראלית, המערבית, יש שיאמרו מפונקת, תוכל לעמוד במטחי טילים קונבנציונליים על עריה הגדולות, שבהם מספר הנפגעים האזרחיים יהיה דומה למספר הנפגעים באינתיפאדה השניה - אך לא במספר שנים, אלא בשבועיים-שלושה של שיגורי טילים מלבנון וסוריה? והרי תסריט שכזה יוכל לחזור על עצמו כל מספר שנים. אמנם גם בעבר היו מלחמות תדירות, אך הנפגעים היו בעיקר חיילים. לא אזרחים, ובטח לא במספרים שכאלו.
אם כל הכתוב לעיל נתפש כסביר, הרי שההיגיון החריג של עדיף עכשיו מאשר אח"כ, מוצא בדיוק את אותם התנאים הנדרשים לשגשוגו החברתי, דהיינו אימוצו כלגיטימי ופעולה למימושו. מדינאי כקיסינג'ר בוודאי היה קושר בין מהלך שכזה, לבין מהלך אזורי משלים שיוביל לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, בעזרת תמרון הצדדים ואולי אף כפייה, של הסדר ארוך טווח בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
נראה שעם המינויים האחרונים בארה"ב, מייק פומפאו כמזכיר המדינה, וג'ון בולטון כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא דונלד טראמפ, הבשילו התנאים שבהם, למרות כל העלויות הצפויות ושאינן צפויות, עולה ומתחזק ההיגיון המסוכן - אך בעל הסיכוי להוביל לשינוי, של עדיף עכשיו מאשר אחר- כך.       
 

אריאל כבירי, 'יציאת ארה"ב מהמזה"ת: ישראל חייבת לחזק שותפויות', מאמר דעה, Israel Defense, 17לספטמבר, 2019.

ארה"ב מסיגה לאורך השנים את כוחותיה מהאזור. בעקבות כך, תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות.
ארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון, דבר המאלץ את ישראל להגביר משמעותית את מעורבותה האזורית, הצבאית והדיפלומטית, לקחת על עצמה יותר סיכונים ביטחוניים, להגביר את הוצאותיה הצבאיות ולשלם ב"מטבע פלסטיני" לחיזוק שותפויות אסטרטגיות. הנתון המלמד על חוזק ההשערה שארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון הוא מספר החיילים האמריקאים שנותרו באזור. ב-1991, ארה"ב שלחה 500 אלף חיילים למזרח התיכון, ב-2003 היא הסתפקה ב-285 אלף חיילים, וכיום במזרח התיכון כולו נוכחים כ-35 אלף חיילים אמריקאים בלבד.
בשנים האחרונות, ניתן לזהות שמאזן האינטרסים במזרח התיכון השתנה משמעותית לאור השינויים במשק האנרגיה האמריקאי, התגבשותה מחדש של סוריה תחת חיבוק הדוב הרוסי, המשך התייצבותה של עיראק גם אם בקצב איטי, והתגברות האסרטיביות הדיפלומטית והצבאית של האיראנים באזור. בתקופה זו, גם מאזן האינטרסים במזרח-אסיה משתנה בקצב הולך וגובר - סכסוך הריבונות בים סין הדרומי, ההתפתחויות ביחסי ארה"ב עם צפון-קוריאה והתעצמותה הכלכלית של סין, המלמדת על פוטנציאל עתידי מסוים לתחרות עולמית ישירה מול ארה"ב.
מאז 1991 מתקיים ויכוח ציבורי בממשל ובציבוריות האמריקאית על מטרותיה של ארה"ב ביחס לעולם, ועל האמצעים בהם היא מעוניינת להשתמש להשגת מטרותיה. בוויכוח זה ניתן לזהות לפחות שלוש עמדות מובחנות: האפשרות הראשונה היא המשך קיומו של הסדר הליברלי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, סדר הנשען על מוסדות בינ"ל משותפים ועל תלות גומלין כלכלית, על שימור הבריתות הגדולות באירופה ובמזרח-אסיה, ועל המשך התנגדות לכל פוטנציאל הגמוני באירו-אסיה. ניתן להניח שבעלות הברית של ארה"ב עורגות למעורבות כזו, שמפחיתה חששות של מדינות רבות באזורים רבים מפני התעצמות והתנהגות תוקפנית של מעצמות אזוריות ומשמרת תקציבי ביטחון נמוכים.
האפשרות השנייה היא מה שראינו בפועל בין 1991 ועד 2008 – סדר ליברלי על סטרואידים, הכולל בתוכו גם התערבויות הומניטריות (סומליה, קוסובו), והפצה כוחנית של מערכת הערכים הליברלית (עיראק). לעומת חלופות אלו, מאז 2008 אנו רואים מכלול התנהגויות שדומה יותר ויותר להיגיון של אסטרטגיה אחרת, אסטרטגיה של איזון מרחוק, הרחק מעבר לחוף. לפי אסטרטגיה זו, הקולונלים האטלנטי והפסיפי מספקים הגנה נאותה לארה"ב, יותר מאשר מעורבות מתמדת בעולם מסוכסך שרק שוחקת את בסיס כוחה של ארה"ב. בראייה זו, מי שצריך להתמודד עם קריאות תיגר אזוריות הן מדינות האזור עצמן. רק מול כישלון של מדינות אזוריות לעצור קוראי תיגר על הסדר האזורי, ורק מול סיכונים ישירים לארה"ב עצמה, יש מקום להתערבות אמריקאית, בדומה להתערבויותיה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה.
אסטרטגיה זו מובילה להפחתה משמעותית של המחויבויות האמריקאיות לביטחון באזורים שונים  בעולם ולהתרכזות גוברת בביטחון שבין האזורים השונים. כך מעוניינת ארה"ב לשמר את פערי היכולות היחסיות שבינה לבין מתחרות פוטנציאליות עתידיות, ולמנוע את שחיקת כוחה במלחמות אזוריות שחסרות נגיעה ישירה לביטחון ולאינטרס הלאומי האמריקאי.
שלושה נאומים בקהיר מדגימים את התהליך שעבר על אופני תפיסת המזרח-התיכון בקרב מקבלי החלטות האמריקאים. ב-2005 מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס הדגישה בנאומה את רעיונות החופש והדמוקרטיה על חשבון היציבות הפנימית במדינות העולם. ב-2009 ברק אובמה פתח מסע התנצלויות אזורי וקרא ל'התחלה חדשה' בה ארה"ב מביעה את רצונה להתרחק מהסכסוך השיעי-סוני ובמקביל להמשיך לקדם את יחסי הישראלים והפלשתינים. לבסוף, ב-2019, מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי, מביע ביקורת על מדיניות אובמה, על הסתירה הגלומה במטרותיו ובעיקר על הרטוריקה המתנצלת. עם זאת, פומפאו ביטא נטייה לשימור קווי המדיניות המרכזיים של אובמה ביחס למזרח-התיכון.
מצד אחד, פומפאו ביקר את נסיגת אובמה מעיראק, אך מצד שני דוחף בעצמו לנסיגה אמריקאית מסוריה. אותו פומפאו, המבקר את הסכם הגרעין עם איראן, מביע רצון בהסכם חדש שיכלול סוגיות אחרות. פומפאו מתח ביקורת על נכונותו של אובמה להסתגל לעליית איראן, אך גם הוא עצמו לא נרתע משיתוף-פעולה עם איראן בניהול עיראק. למרות ההבדלים הרטוריים וההבדלים באישיות ובעמדות האידאולוגיות, לא ניתן להכחיש את ההמשכיות שבמדיניות החוץ האמריקאית ביחס למזרח-התיכון, בין הממשל הנוכחי לזה שקדם לו.
מאחר ומחיר הנפט בשווקים העולמיים תלוי במידה רבה ביציבות של המזרח-התיכון, ולאור הצורך בתמיכה בבעלות ברית חזקות שמייצבות את האזור, ההשלכות האפשריות של ההשפעה הרוסית-איראנית, והחשש המתמשך ליציבות הפנימית של המדינות באזור ותפוצת הטרור, סביר להניח שארה"ב לא תיעלם לגמרי מהמזרח-התיכון. אמנם החיילים חוזרים הביתה, אך נראה יותר שימוש בכוחות מיוחדים, במודיעין מדויק, בלוחמה אווירית לא מאוישת ובלוחמת סייבר, כמו גם את המשך הסיוע בנשק והסיוע הדיפלומטי למדינות האזור.
בהנחה שהניתוח שלעיל סביר, אין מנוס מהגעה למסקנות מרחיקות לכת, הן לגבי שינוי התפקיד הישראלי במזרח-התיכון, והן לגבי שינוי בהוצאות הצבאיות שיידרשו מהמשק הישראלי. תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות. בעוד שסביר שישראל תדרוש השתתפות משמעותית בגיוס המשאבים הנדרש להתמודדות האזורית, סביר שהשותפות האזוריות להתמודדות ידרשו תשלום במטבע פלשתיני לשימור יציבותן הפנימית. עסקה שכזו לא רק מאפשרת התמודדות יעילה מול קריאת התיגר האיראנית, אלא אף תומכת בעיצוב מחודש ואקטיבי של מזרח-תיכון חדש 2.0. מידת היתכנותה הפוליטית של עסקה שכזו היא בעיקרה שאלה קואליציונית. במקביל, זרועות הביטחון של ישראל יצטרכו לא רק להמשיך בפעילויות מסכלות ובפעילויות מונעות בכל רחבי האזור, אלא אף להגביר אותן באופן שהולם את יציאת ארה"ב מהאזור. אם ארה"ב יוצאת, לישראל אין ברירה אלא להיכנס.
מאמצים שכאלו, יחייבו בהכרח גם הגברה משמעותית של הוצאות הביטחון המושתות על ציבור לא גדול של משלמי המיסים בישראל. תהא קואליציית השלטון אשר תהא, היא תצטרך למצות יותר משאבים מהאוכלוסייה, זהו עניין ביטחוני. מהי תיתן לציבור משלמי המיסים בתמורה למיצוי משאביו? שוב, זו כבר שאלה קואליציונית.
 

אריאל כבירי, "נזהרים מכל ניצוץ", מאמר דעה, ישראל היום, 4 ספטמבר, 2017.

צפון קוריאה השיגה בכוח תעודת חבר (לא רצוי) במועדון הגרעיני העולמי. האם יש חשש לדאגה? האם מלחמה גרעינית בפתח? האם יש להפעיל את הצופרים? ובכן, ספק רב. צפון קוריאה הוכיחה יכולת לפגוע בעזרת נשק גרעיני במרכזי האוכלוסייה שבחוף המערבי של ארה"ב, כמו גם במרכזי אוכלוסייה גדולים ביפן, ברוסיה ובסין. כל יוזמה ראשונה כנגד המשטר הצפון־קוריאני, שאולי היה אפשר לדבר עליה בהקשר של 15,000 קני ארטילריה המכוונים לסיאול, או בהקשר של מספר חד־ספרתי של פצצות גרעין ללא מערכות שילוח בין־יבשתיות, ירדה כעת מעל הפרק. המשטר זכה לחסינות מפני החלפתו באופן כוחני על ידי מעצמה זרה.
האם יש לצפות לפעולה קולקטיבית בשם מועצת הביטחון? הרי גם רוסיה וסין, שעד כה הגנו על המשטר הצפון־קוריאני, הפכו למאוימות לא פחות מארה"ב. התשובה לכך תלויה במידת הרצון של סין ורוסיה להמשיך לתמוך במשטר הצפון־קוריאני מסיבות הנוגעות לדומיננטיות האמריקנית במזרח אסיה, דומיננטיות שתגבר עד מאוד אם יתאחדו שתי הקוריאות. אם בכל זאת רוסיה וסין יחליטו להסיר את תמיכתן מצפון קוריאה, אז האיום לשליט הרודן יהיה מבפנים (מכיוון שהגנרלים שלו עשויים להחליט שמוטב להם בלעדיו). בתסריט של מאבק פנימי על השלטון, הסכנה ממלחמה גרעינית פחותה, כמובן, מאשר בתסריט שכולל עימות ישיר בין מעצמות גרעיניות.
האם יש לצפות לפעולה התקפית חד־צדדית, כפי שטענו פרשנים מסוימים, שהנשיא טראמפ עלול להורות עליה? דרך טובה להערכת קווי המדיניות שארה"ב, יפן, דרום קוריאה, רוסיה וסין ישקלו, נוגעת לעלות הטעות הפוטנציאלית של השחקנים השונים. כל מעצמה תשאל את עצמה - ומה אם אני טועה? כמה זה יעלה לי? ההחלטות המדיניות ייגזרו במידה רבה לאור התשובה. אם העלות של טעות אסטרטגית פוטנציאלית נתפסת כנמוכה, אז ייתכן שתקיפה אכן תקרוץ למקבלי החלטות מסוימים. אך כאשר אנו מדברים על מערכות נשק שאי אפשר להתגונן בפניהן, כגון נשק גרעיני, עלות הטעות האסטרטגית הפוטנציאלית היא אסטרונומית. במצב שכזה, מקבלי החלטות יעדיפו להסתמך על הרתעת היריב ולא על תקיפתו. לכל היותר, אפשר לצפות להצבה של מערכות הגנה מפני טילים, שיעילות בעיקר להרגעת הציבור הרחב, שהרי אי אפשר להסיר במלואה את הסכנה הנשקפת לתושבי כרך עירוני גדול, מחמשת אלפים מעלות צלזיוס. 
בטווח הקרוב, יש להניח שכל המעצמות, כולל המעצמה הצפון־קוריאנית החדשה, יתנהגו כבני אדם המהלכים יחפים על קליפות ביצים, לאט ובזהירות. צפון קוריאה תהיה רגועה יותר מאחר  שהשיגה תעודת ביטוח צבאית מוחלטת מול כל אויב חיצוני, ושאר המעצמות והשחקנים האזוריים יהיו רגועים יותר מאחר שירצו למנוע כל הסלמה אפשרית. פרשנות סבירה זו תזכה לעמוד למבחן כבר בתקופה הקרובה, אם ההערכה הדרום־קוריאנית על גילוי הכנותיה של צפון קוריאה לניסוי גרעיני נוסף אכן תתברר לא רק כנכונה אלא אף תתממש בפועל. ניסוי נוסף, שכאמור אינו דרוש להפגנת יכולותיה החדשות של צפון קוריאה, אכן יאתגר את המעצמות הגדולות ועלול להוביל ללחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות לפעול בכוח. 
אם התנהגות מלמדת אותנו על זהות ועל אינטרסים, התנהגותה של צפון קוריאה מצביעה על כך שהיא מעצמת סטטוס קוו, כלומר כזו שמעריכה את מה שיש לה, יותר מאשר את מה שאין לה. מהלכיה של צפון קוריאה בחודשים האחרונים כבר הביאו אותה למטרתה האסטרטגית - תעודת ביטוח צבאית למשטר מפני אויב חיצוני. איראן, לעומת זאת, היא סיפור אחר. התנהגותה ופועלה ברחבי המזרח התיכון כולו מלמדים שאיראן היא מעצמה רביזיוניסטית, כלומר כזו שמעריכה יותר את מה שאין לה מאשר את מה שיש לה. אם בניגוד לתקוות הסכם הגרעין לא ימנע ממנה נשק גרעיני, אז צפירת ההרגעה תצטרך להיות מוחלפת באזעקה עולה ויורדת. 

פרסומים בתקשורת | ד"ר מוחמד סואעד

מאה שנים להגנה

מעריב המגזין  - לצפייה באייטם לחץ כאן
ד"ר מוחמד סואעד | 11.06.2020