פרטיהרה

פרטיהרה


 

התכנסות החושים

האיבר החמישי בשמונת אברי היוגה של פטנג'לי* הוא פרטיהרה: = התכנסות החושים.
פרק ב' סוטרה 54: התכנסות החושים היא כאילו החושים מחקים את צורתה האמיתית של התודעה (מינד צ'יטה הכרה), וזאת ע"י התנתקות מהמושאים שלהם." 
ברמה ראשונית החושים מספקים אינפורמציה מבחוץ להכרה ומתחילים את התנועה הבלתי פוסקת של ההכרה, כולל תשוקות אכזבות רגשות סוערים וכד' שמרחיקים שלוה וחוויה ישירה של העצמי. לכן ניתוק של החושים מאינפורמציה כזאת אמורה להביא שקט.
ראינו זאת באופן יחסי. אבל ברמה עמוקה יותר:
  1. חוסר גירוי מוחלט של החושים יגרום ליציאה מהדעת.
  2. אטימת החושים אולי תרגיע אך לא תאפשר חוויה פנימית.  למעשה הדבר הראשון שקורה כאשר במדיטציה או בפעילות מדיטטיבית, מפנים תשומת לב אל התכנסות החושים פנימה, או אל ניתוקם מאובייקטים – חווים חידוד שלהם וקליטה חדשה ורעננה.
החושים ככלי חקר משוכללים בהרבה ממה שאנו שמים אליו לב – מעבר לראיה, שמיעה, ריח טעם ומגע, יש לנו חיישנים הנותנים לנו אינפורמציה מתמדת לגבי משקל, איזון, תנועה שינויים פנימיים וחיצוניים.
למעשה, שילובם המורכב של החושים כולם נותן לנו לא רק אינפורמציה מבחוץ ומבפנים, אלא בונה שדה התייחסות לקליטת אינפורמציה, ותחושת עצמי.
[תרגול האטה-יוגה מעורר מאד את החקירה החושית , פנימית וחיצונית. דרך תנועה חוקרת, חושי המגע-משקל-איזון במרחב- חיצוני/פנימי וכן שמיעה וראיה פנימית וחיצונית. לפעמים גם דרך כיווני הריח והטעם.] 
 
בהתבוננות מדוקדקת יותר המתוארת גם בפרשנות לסוטרה נראה כי הכוונה בפרטיהרה , גם על פי המילה התכנסות – כי במדיטציה החושים במקום לפנות החוצה, כדרכם, מופנים פנימה אל חקר העולם הפנימי.
הפרשנות הקדומה של ויאסה מתארת את פניית החושים וחיקויים את ההכרה כעדת דבורים העוקבת אחר המלכה (ההכרה.) כשהיא נחה, הם נחים וכשהיא עפה הם עפים בעקבותיה.
נשמע מכך כי פרטיהרה הוא שלב של שליטה בחושים כפי שנאמר בסוטרה הבאה, " אז צייתנות מוחלטת של החושים" סוטרה 55  כלומר – התודעה/הכרה באופן רצוני מפעילה את החושים ולא נפעלת על ידם. וככל שהיא נרגעת – גם הם ירגעו.  לכן, פרטיהרה אינו נמצא בשלב ראשוני כמו היאמות – הן אכן מחנכות שלא להיגרר בעקבות החושים אל פעולות חיצוניות ופנימיות לא רצויות – אלא בשלב שבו כבר ההכרה עצמה רגועה בהרבה ולכן היא מכוונת את החושים . [מתאים גם לרעיון של השתוות פאסיבית ואקטיבית – כשאנו פחות מוצפים אנו יכולים לפגוש יותר ומקרוב.]
 
אך מה פרוש " [החושים] מחקים את צורתה האמיתית של התודעה"? מהי אותה צורה אמיתית?
האם התודעה היא מסך שעליו משתקפים נתוני החושים (סוג של אובייקט)? או שהיא מצב של קדם-בין ותוך כדי פעילות מנטלית רגע לפני שהיא הופכת לתכן מוגבל זה או אחר.
כך או כך – חיקוי החושים את צורתה והתנתקותם מהאובייקטים שלהם, אין פירושו דווקא אטימתם כלפי חוץ, או שיכוכם (למשל מדיטציה ללא הפרעות), אלא פנייתם ופתיחותם כלפי כל הנקלט מבלי להיאחז. היאחזות שראשיתה מנטאלית של זיהוי, קטלוג, ואיתה גם רגשית - של דחייה או משיכה.
אולי יותר מכל, היאחזות פרושה התנגדות לשינוי. התנגדות שבאופן פרדוכסלי טבועה בנו עמוק כי זו הדרך להבין את העולם – "לתפוס" ואילו השינוי חומק מתפיסתנו. פרדוכסלי – כי המציאות היא שינוי ואפילו החושים בעצם מסוגלים לחוש בעיקר בשינוי.  קלט חושי קבוע, לא נעים או נעים, הופך לרקע. (חישבו על קול תקתוק השעון, או אף על כאב קבוע.)
 
כאשר תכני הקליטה החושית הם בעולם מחוץ לנו, ישנה היאחזות או דחייה שהיא צד שני של אותו מטבע. כאשר התכנים הם פנימיים, מהגוף והרגש,[ובעיקר מופיעים צרופים של השניים] ההיאחזות הינה כבר הזדהות , שלב צמוד יותר. שכלול היכולת להרפות אחיזה חושית [כשלב ראשון] למרות שמפחיד  לפעמים כמו קפיצה מצוק, הוא התחלת השחרור מסבל.
נדמה לי כי עוד יותר מהמיון וההעדפות, מה ששוחק את חידוד החושים הוא ההרגל. מרגע שמיינו וקיטלגנו מידע חושי כתוכן מוגדר, אנו נוטים לחוש אותו רק באופן כזה, וכך הוא מת מעט. אנו גם נוטים למיין אותו בהקשרים קבועים ללא בדיקה נוספת. וכך צריך לבוא מורה/משורר ולהזכיר לנו כי "פריחת השקד (דובדבן) אינה מציינת את בוא האביב (גם לא כי השקד פורח באביב) אלא – פריחת השקד היא האביב."
 
כאשר אנו מצליחים לשהות בתודעה חושית לא נאחזת במושגים, ניתן לנו לחוש ביתר חידוד גם את הפעילות החושית עצמה וגם את האובייקטים עצמם כרצף של שינויים זרימה וחיים, רצף שהוא סאט-צ'יט-אננדה. קיום מלא-מודעות מלאה – וחווית האושר השלו הנובע מכך.
באיזה שהוא אופן נוצר אז גם החיבור האולטימטיבי לאובייקט שהופך לסובייקט, מעיין קשר " אני אתה" שדובר בו בצ'אקרת הלב. או חוויה של תלות הגומלין עפ"י הבודהיזם.
 
*פטנג'לי – מי שכינס ותמצת את עקרונות היוגה בתקופה בערך 200 לפנה"ס.
 
 
כתבה: אסתי אור ים